ע"א 7680/13 רבקה פרי נ' שירותי בריאות כללית.

פסק הדין "בכמה משפטים" :

אישה קיבלה מנות דם נגועות בלידת בתה ורק שנים לאחר מכן החלו להופיע סימנים המצביעים על מחלת כבד כרונית עקב הידבקות בנגיף ההפטיטיס סי. הגילוי בדבר מחלת שחמת הכבד היה בשנת 2003 ובשנת 2008 עברה האישה ניתוח השתלת כבד. התביעה לפיצוי הוגשה בשנת 2012. בית המשפט המחוזי קבע כי יש לדחות את התביעה בגין התיישנות ועל זאת הוגש ערעור לבית המשפט העליון אשר בדעת רוב השופטים קבע כי, המרוץ לתקופת התיישנות החל ב- 2003 שכבר אז המערערת אובחנה במחלה  והייתה מודעת לאפשרות קיומו של קשר סיבתי בין האיחור באבחון מחלתה, לבין הנזק שנגרם לה ועל כן נפסק כי יש לדחות את הערעור בשל טענת התיישנות ולא לדון בתביעה. 

ציוני דרך מפסק הדין:

         לעניין כלל הגילוי המאוחר:

"סעיף 8 הנ"ל קובע את "כלל הגילוי המאוחר". נקבע בפסיקה, כי "כלל הגילוי המאוחר חל כאשר יש פער בין המציאות העובדתית והמשפטית לבין השתקפותה של מציאות זו בתודעת התובע, והוא משעה את מירוץ ההתיישנות עד למועד בו יש בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו" (עניין גיא-ליפל, בפסקה 40).  מלשון הסעיף עולה, כי נדרשים ארבעה תנאים מצטברים לתחולת הכלל:

(1) קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע;

(2) מדובר בעובדות מהותיות אשר מהוות את עיקרה של עילת התובענה;

(3) העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו;

(4) כאשר אף בזהירות סבירה לא היה יכול התובע למנוע אותן

בהתאם לכך, ומאחר ש"כלל הגילוי המאוחר" מהווה חריג לכלל ההתיישנות, על הטוען לו, רובץ נטל ההוכחה כי התקיימו כל ארבעת התנאים לתחולתו..."

          לעניין "היום שבו נתגלה הנזק"

" נקבע בהלכה הפסוקה, כי "נתגלה אין פירושונתגבש - אלא מספיק שיש ראיה לסימני הנזק-הפגיעה, ואפילו לאחר מכן הוסיף והתפתח נזק חמור הרבה יותר. יש להבדיל בין אירוע הנזק לבין היקפו" (עניין זמיר, בעמ' 128; ע"א 86/165 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4) 554, 558(((1984 (להלן: עניין בוכריס)). לפיכך, די בכך שיש "ראיה לסימני הנזק", שבגינם אדם סביר היה בוחר להגיש תובענה נגד המזיק, ואין הכוונה להתגבשות מלוא היקף הנזק..."

 

 ע"א  7680/13  בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

            

לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין                                           

        כבוד השופט א' שהם                          

        כבוד השופט מ' מזוז        

       

המערערים:

 

1.רבקה פרי      

               2.ישי פרי                  

                           

            נ  ג  ד   

המשיבה:                                     

            שירותי בריאות כללית

                         

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 3.10.2013, בת"א  44417-09-12, שניתן על ידי כב'  הנשיאה ה' גרסטל                           

 

תאריך הישיבה:    כ"ו בחשון התשע"ה           (19.11.2014)     

בשם המערערים:  עו"ד יונתן דייויס                          

                          עו"ד רונית לנמן               

 בשם המשיבה:    עו"ד איתן האזרחי 

                          עו"ד סיון דור    

        

פסק- דין   

 

 

 

השופט א' שהם:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' הנשיאה ה' גרסטל), בת"א 12-09-44417, מיום 20133..10בגדרו נדחתה תביעתם של המערערים מחמת התיישנות.

 השאלה העיקרית אשר עומדת להכרעה במסגרת ערעור זה, היא: האם התיישנה תביעתם של המערערים, כפי שפסק בית המשפט המחוזי, או שמא המערערים הרימו את נטל השכנוע להוכחת קיומו של אחד מן החריגים לכלל ההתיישנות. ייאמר כבר עתה, כי לגישתי יש לדחות את הערעור, שכן לא נפל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא, אשר דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות. 

רקע 

2. הגב'  רבקה פרי, ילידת 1957 (להלן: המערערת), אושפזה בשנת 1983, בבית החולים "פוריה" שבטבריה, לצורך לידת בתה (להלן: האישפוז). במהלך אישפוזה, נזקקה המערערת לקבלת שתי מנות דם. 

 בשנת 2001, החלו להופיע אצל המערערת שטפי דם תת-עוריים, באזור הרגליים, והיא הופנתה לביצוע בדיקות דם. על פי הנטען בכתב התביעה, חרף העובדה שבדיקות הדם הצביעו על ערך נמוך של טסיות, המערערת לא הופנתה לעריכת בדיקות חוזרות.   

3. בחודש נובמבר 2002, חשה המערערת כאבים באוזן שמאל, והופנתה על-ידי רופא המשפחה לביצוע בדיקות דם. ממצאי הבדיקות העלו, כי ערך הטסיות בדמה של המערערת היה נמוך עוד יותר, מאשר בבדיקות הקודמות שנערכו לה, ולאחר מספר ימים, בבדיקת דם חוזרת אליה הופנתה המערערת, התברר כי ערך הטסיות המשיך לרדת. 

 בכתב התביעה נטען, כי הרשומה הרפואית הייתה אמורה להוביל את הרופאים למסקנה, לפיה המערערת לקתה במחלת כבד כרונית, על רקע הידבקות בנגיף ההפטיטיס C, עקב מתן מנות דם נגועות, אשר קיבלה המערערת במהלך אישפוזה. 

4. בחודש דצמבר 2002, כשנה וחצי מיום הופעת ממצאים ראשונים של שטפי דם, הופנתה המערערת להמטולוג, אשר חשד כי המערערת לקתה במחלת כבד. לאחר מספר בדיקות שעברה המערערת בהפנייתו, איבחן ההמטולוג את קיומו של  נגיף ההפטיטיס C, בגופה של המערערת. במועד זה של האבחנה, הוחמר מצבה של המערערת, עד כדי התפרצותה של מחלת שחמת הכבד.

5. בחודש פברואר 2003, עברה המערערת בדיקות נוספות, אשר איששו את האבחנה כי היא לקתה במחלת שחמת הכבד, והיא הופנתה לגסטרואנטרולוג. במהלך השנים, טופלה המערערת במרפאת הכבד של בית החולים "הדסה" עין כרם, בירושלים, אך מצבה התדרדר עד כדי צורך בהשתלת כבד. 

6. בחודש דצמבר 2008, עברה המערערת השתלת כבד, שלאחריה היא סבלה מסיבוכים קשים, ובכלל זאת, אי ספיקת כליות; אי ספיקה נשימתית; וירידה בשמיעה.  

 

7. בחודש ספטמבר 2012, הגישו המערערים (המערערת ובעלה, מר ישי פרי) את תביעתם לבית משפט קמא, בה טענו, כי היה על המשיבה לאבחן את המחלה אשר קיננה בגופה של המערערת, שנים רבות עובר לאבחון בפועל. וזאת, הן על רקע היותה של המערערת בקבוצת סיכון להידבקות בנגיף, והן על רקע ההפרעה שנתגלתה בתפקודי הכבד של המערערת, שנים אחדות קודם לכן. בהתאם לכך, נטען בכתב התביעה, כי האיחור באבחון מחלתה של המערערת גרם לאובדן סיכויי החלמתה, והביא להתדרדרות במצבה, עד כדי הצורך בהשתלת כבד.  

8. מנגד, הגישה המשיבה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה. בבקשתה טענה המשיבה, כי משידעה המערערת עוד בשנת 2002 על חומרת הנזק, כאשר אובחנה כחולה במחלת שחמת הכבד, ומשאושרה אבחנה זו באמצעות ביופסיה בשנת 2003, תביעתם של המערערים התיישנה, ויש לדחותה על הסף. בנוסף, טענה המשיבה, כי דין התביעה להידחות גם בשל היעדר יריבות, שכן ההידבקות בנגיף התרחשה כתוצאה ממנות דם נגועות שניתנו למערערת בבית החולים "פוריה", כאשר הטיפול שקיבלה המערערת במהלך השנים, ניתן לה בבית החולים "הדסה", ובתי החולים הללו, אינם מצויים בבעלותה ובאחריותה של המשיבה.

 

9. בתשובתם של המערערים לבקשה לדחיית התביעה על הסף, נטען כי הנזק, בגינו הוגשה התביעה, נעוץ בהשתלת הכבד שבוצעה בשנת 2008, ועקב הסיבוכים מהם סבלה המערערת לאחר ההשתלה. המערערים הוסיפו וטענו, כי בשנת 2003, כאשר אובחנה המערערת כחולה במחלת שחמת הכבד, לא היו ידועים להם כל היסודות המקימים את עילת התובענה, ובכלל זאת, לא ידעו על הנזק שעלול להיגרם למערערת כתוצאה מהמחדל הרשלני הנטען. לחילופין, טענו המערערים, כי אין לדון בטענת ההתיישנות כטענת סף, וכי על בית המשפט להורות על הבאת ראיות, לעניין זה. אשר לטענת היעדר היריבות, נטען על-ידי המערערים, כי אין הם מייחסים למשיבה רשלנות בגין עצם ההידבקות במחלה או בטיפול שניתן לה, אלא רק בשל האיחור באבחון המחלה על-ידי רופאיה של המשיבה, ועל כן אין ממש בטענותיה של המשיבה, בהקשר זה. 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

10.  בית משפט קמא החליט לקבל את בקשת המשיבה ודחה את תביעתם של המערערים על הסף, מחמת התיישנות. 

 בפסק דינו, עמד בית משפט קמא על רצף האירועים הכרונולוגי בנושא התובענה, וקבע, כי מועד היווצרות עילת התובענה, הינו המועד בו אובחנה המערערת כחולה במחלת שחמת הכבד, דהיינו בשנת 2003. בית משפט קמא הדגיש, כי במועד זה, אובחנה המערערת לראשונה כמי שנדבקה בנגיף ההפטיטיסC , וזאת לאחר שעברה בחודש יולי 2003, ביופסיה של הכבד שהדגימה כבד שחמתי. לפיכך, נקבע כי בהתאם לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), "החל ממועד גילוי המחלה יש למנות את תקופת ההתיישנות,

וכאמור, מועד זה חל בשנת 2003 וחלף בשנת 2010 בעוד התביעה הוגשה רק בשנת 2012". בית משפט קמא, דחה את טענת המערערים לפיה, במועד בו אובחנה המערערת

כחולה במחלת שחמת הכבד, טרם נודעו לה כל היסודות המקימים את עילת התובענה, לרבות רכיב הנזק, והדגיש, כי "נקבע זה מכבר כי די בראשית ראיה לסימני

הנזק ואין הכוונה להתגבשות מלוא היקף הנזק כל עוד מדובר בנזק שגילוי מימדיו היה גורם לאדם סביר להגיש תובענה בגינו".  

 משכך, דחה בית משפט קמא את תביעתם של המערערים על הסף מחמת התיישנותה, ולא נדרש לדון בטענותיהם לגופו של עניין. 

 המערערים לא השלימו עם פסק דינו של בית משפט קמא, ומכאן הערעור שלפנינו.

הערעור

11. בערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט קמא, טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא, עת קבע כי תביעתם התיישנה, שכן רק לאחר קבלת חוות דעתה של המומחית ד"ר ברוידא )מוצג 7, לתיק המוצגים של המערערים(, ולאחר קבלת ייעוץ משפטי (להלן: חוות הדעת), נודעו למערערים מלוא היסודות המקימים את עילת התובענה, המבוססת, בעיקרו של דבר, על האיחור באבחון מחלתה של המערערת. 

 

 עוד נטען, כי רק במועד זה התוודעה המערערת לקשר הסיבתי בין האיחור באבחון, לבין הנזק שנגרם לה.  

 

 לשיטתם של המערערים, רק בשנת 2008, ולאחר שעברה המערערת ניתוח להשתלת כבד, התגבש מבחינתה נזק שהוא בר תביעה. לפיכך, טוענים המערערים, כי שגה בית משפט קמא באופן שבו פירש ויישם את הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: חוק ההתיישנות), ואת הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

 בנוסף, מלינים המערערים על כך שבית משפט קמא דחה את תביעתם על הסף, מבלי ליתן למערערים את יומם בבית המשפט, ואיפשר להם להוכיח את תביעתם. 

תשובת המשיבה

12.  המשיבה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא וטוענת, כי דין הערעור להידחות מן הטעמים שפורטו בפסק הדין ומטעמים נוספים. לגישת המשיבה, בדין דחה בית משפט קמא את תביעתם של המערערים מחמת התיישנות, שכן מלוא היסודות המקימים את עילת התובענה, ובכלל זאת, העוולה; הנזק; והקשר הסיבתי, נודעו למערערים, לכל המאוחר, בשנת 2003.  

 

 המשיבה טוענת, כי המועד בו נתגלה למערערת כי היא חולה במחלת שחמת הכבד, הינו מועד היווצרות העילה, ובמועד זה החל מירוץ ההתיישנות. לטענת המשיבה, מאחר שתקופת ההתיישנות הגיעה אל סיומה בשנת 2010, כאשר תביעתם של המערערים הוגשה רק בשנת 2012, "אין מנוס מהמסקנה כי התביעה התיישנה". 

  אשר לטענת המערערים, לפיה רק לאחר קבלת ייעוץ רפואי ומשפטי, נודעו להם מלוא היסודות המקימים את עילת התובענה, נטען על-ידי המשיבה, כי "מועד היוועצות המערערים עם מומחים, אינו המועד הקובע לתחילת מירוץ ההתיישנות". נטען בנוסף, כי משלא הצביעו המערערים על עובדה חדשה שנודעה להם באיחור, הם לא עמדו בנטל הראיה המוטל עליהם, להוכיח כי התקיים בעניינם "כלל הגילוי המאוחר".  

 לסיכום, נטען על-ידי המשיבה, כי "נוכח התכלית העומדת בבסיס דיני ההתיישנות, אין לאפשר תביעות כגון דא, אשר האירוע העוולתי הנטען התרחש למעלה מ-30 שנה, ניצני הנזק נראו לפני 20 שנה, ומלוא רכיבי התביעה, לרבות הנזק, חומרתו, והקשר הסיבתי, נודעו במלואם לפני  10 שנים – שנים עובר להגשת התביעה, אשר הוגשה כאמור נגד 'מעוולת' לא נכונה". 

דיון והכרעה

13. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, על נספחיהם השונים, והאזנתי בקשב רב לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור, לאחר ששוכנעתי כי התובענה שהוגשה על-ידי המערערים התיישנה, וכך אמליץ לחבריי לעשות. 

  

 כאמור, בלב העניין עומדת קביעתו של בית משפט קמא, כי יש לדחות את תביעתם של המערערים על הסף מחמת התיישנותה. מסקנתו זו של בית משפט קמא, נשענה על מספר נימוקים, שלטעמי – בדין יסודם. 

14. בפתח הדברים אציין, כי אין בידי לקבל את טענת המערערים, לפיה שגה בית משפט קמא, עת דחה את תביעתם על הסף מחמת התיישנות, ומבלי שדן בטענותיהם לגופו של עניין. כפי שנקבע בפסיקה, לא אחת, "מקום בו ההכרעה בטענת הסף של ההתיישנות עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה, ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, שומא על בית המשפט לדון בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית" )רע"א 07/2919 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, בפסקה 41 ( 19.9.2010) (להלן: עניין גיא-ליפל); ע"א 06/455 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה ((11.6.2009) עם זאת,  כאשר הבירור העובדתי-ראייתי בתביעה גופה עשוי להשליך על אופן ההכרעה בסוגיית ההתיישנות, שאלת ההתיישנות לא תידון, ככלל, כטענת סף )רע"א (7372/09Siberia Airlines נ' עיזבון המנוח אלכסנדר גריגורייביך ז"ל 23.2.2010 ))

במקרה דנן, היתה הצדקה מלאה לדון בטענת ההתיישנות, בשלב המקדמי של ההתדיינות, ובכך לחסוך התדיינות מיותרת בתובענה גופה. 

טענת ההתיישנות - המסגרת הנורמטיבית

15.                 סעיף 2 לחוק ההתיישנות, קובע לאמור: 

"תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה".

 

 על תכליתו של מוסד ההתיישנות, עמדה השופטת א' פרוקצ'יה, בע"א 99/6805 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5)433, 444 (2003):

"תכלית מוסד ההתיישנות הוא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאינטרס התובע הפוטנציאלי, ושמירה על עניינו של הציבור [...] עניינו של התובע מחייב כי יינתן לו מרווח זמן מספיק להכין את תביעתו ולהגישה, ותינתן לו שהות במקרים מתאימים למצות אפשרות השגת הסדר מוסכם לפתרון המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט. עניינו של הנתבע מחייב כי משך התקופה בה יהיה חשוף לסכנת תביעה יהיה מתוחם ומוגבל, ואין לצפות כי יידרש לשמור על ראיותיו לזמן בלתי מוגבל; 

האינטרס הציבורי מחייב מצד אחד כי תינתן לתובע שהות לעשות לפתרון הסכסוך מחוץ למערכת השיפוט. מצד אחר, יש עניין ציבורי בקביעת תקופת התיישנות להגשת תביעות כדי שבתי המשפט לא יעסקו בעניינים שעבר זמנם ויתמקדו בבירור בעיות השעה. ביסוד ההתיישנות איזון בין אינטרסים לגיטימיים של גורמים שונים, ותוצאת האיזון משתקפת בהסדרי ההתיישנות כפי שנקבעו בחוק" )ראו גם: טל חבקין התיישנות 21-332014) ))(להלן: חבקין)). 

16. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת התיישנותה של תובענה שאינה במקרקעין הינה שבע שנים. מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות, קבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, ולפיו "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". 

            המבחן לקיומה של "עילת התובענה" הינו זה: האם התגבש בידי התובע "כוח תביעה", במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות, להגיש תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש, בכפוף לעמידה בנטל ההוכחה העובדתי והמשפטי לביסוסה )ע"א 00/1650 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 175(2003); ע"א 94/3319 פפר נ' הוועדה המקומית, פ"ד נא(2) 581, 594-595(1997)).

17. חריג לכלל המפורט בסעיף 6, נקבע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, המורה כהאי לישנא:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". 

18. סעיף 8 הנ"ל קובע את "כלל הגילוי המאוחר". נקבע בפסיקה, כי "כלל הגילוי המאוחר חל כאשר יש פער בין המציאות העובדתית והמשפטית לבין השתקפותה של מציאות זו בתודעת התובע, והוא משעה את מירוץ ההתיישנות עד למועד בו יש בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו" (עניין גיא-ליפל, בפסקה 40).  מלשון הסעיף

עולה, כי נדרשים ארבעה תנאים מצטברים לתחולת הכלל: (1) קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע; (2) מדובר בעובדות מהותיות אשר מהוות את עיקרה של עילת התובענה; (3) העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; (4) כאשר אף בזהירות סבירה לא היה יכול התובע למנוע אותן.  

 בהתאם לכך, ומאחר ש"כלל הגילוי המאוחר" מהווה חריג לכלל ההתיישנות, על הטוען לו, רובץ נטל ההוכחה כי התקיימו כל ארבעת התנאים לתחולתו (ע"א 88/34 רייס נ' אברמן, פ"ד מד(1) 278, 283 (1990); עניין גיא-ליפל, בפסקה 41; חבקין, בעמ' 192). 

19.     לצד זאת, "מקום שהתובענה היא בגין עוולה בנזיקין" – כמו במקרה דנן

יחולו "שתי מערכות דינים המשלימות זו את זו" (ע"א 03/2242 אברהם נ' ראשד,

בפסקה 6 לפסק דינה של השופטת )כתוארה אז( ד' ביניש ((18.7.2005. האחת, היא ההסדר הכללי, המופיע בחוק ההתיישנות (להלן: ההסדר הכללי), שאוזכר לעיל, והשנייה היא ההסדר המיוחד, הקבוע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין (להלן:

ההסדר המיוחד), שזה לשונו: 

–      "לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות

'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה 

                                                                                                        […) [1(

)2( מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק" )ההדגשות הוספו – א.ש.).

20. הנה כי כן, בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, גם סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, מאמץ את "כלל הגילוי המאוחר", אשר מטרתו היא "להושיט עזרה לתובע,

באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי, אשר סימניו מופיעים רק במרוצת הזמן" (ע"א 06/74 נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד טו(1) 255 (1961); 03/2242 אברהם נ' ראשד, בפסקה 10((18.7.2005).  

21. יצויין, כי ההסדר המיוחד, הקבוע בסעיף 89(2) סיפא, לפקודת הנזיקין, מטיל מגבלת זמן שונה, מזו הקבועה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, וקובע כי במקרים בהם הנזק הוא הרכיב שנתגלה באיחור, התובענה תתיישן בחלוף 10 שנים "מיום אירוע הנזק", וזאת אף אם טרם חלפו שבע שנים מיום שנודע לתובע על דבר קיומו של הנזק.  על היחס שבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לבין הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, עמד השופט א' ריבלין (כתוארו אז) בע"א 99/1254 המאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 546 (2000)(להלן: עניין המאירי): 

"הוראת סעיף 8 ממשיכה לחול בעיקרה גם על תובענות בגין עוולות בהן הנזק הוא חלק מעילת התביעה. אולם במקום שבו הוראת סעיף 89(2) לפקודה חורגת מן ההסדר הכללי, דוגמת ההוראה בדבר 'מחסום 10 השנים', גוברת היא על ההסדר הכללי. הוראת סעיף 89(2)קובעת גם כלל גילוי מיוחד במקרים בהם רכיב הנזק שבעילת התביעה נתגלה באיחור. הסדר מיוחד זה גם הוא דוחה מפניו את ההסדר הכללי בחוק ההתיישנות. אולם בכל אלה אין כדי לגרוע מתוקפו של ההסדר הכללי במקרים בהם גילוי המאוחר מתייחס לרכיבים אחרים בעילת התביעה" (ראו עוד, ע"א 80/831 זמיר נ' כימיכלים ופוסטים בע"מ, פ"ד לז(2) 122,130 (1983) (להלן: עניין זמיר); ע"א 81/244 פתאל נ' קופת חולים של

ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673 (1984); ע"א 84/220 אגיוף נ' קיבוץ גבת, פ"ד מ(1)528, 531 (1986); י' גלעד "התיישנות בנזיקין- הצעה לשינוי החוק" משפטים יט     81, 138-141 (תשמ"ט), וכן בעמ' 369 ואילך).  

22. לעניין "היום שבו נתגלה הנזק" נקבע בהלכה הפסוקה, כי "נתגלה אין פירושו

נתגבש – אלא מספיק שיש ראיה לסימני הנזק-הפגיעה, ואפילו לאחר מכן הוסיף והתפתח נזק חמור הרבה יותר. יש להבדיל בין אירוע הנזק לבין היקפו" (עניין זמיר, בעמ' 128; ע"א 86/165 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4)554, 558(((1984 (להלן: עניין בוכריס)). לפיכך, די בכך שיש "ראיה לסימני הנזק", שבגינם אדם סביר היה בוחר להגיש תובענה נגד המזיק, ואין הכוונה להתגבשות מלוא היקף הנזק. 

23. אשר למודעות התובע לקשר הסיבתי הנדרש בין הפעולה העוולתית, לבין

הנזק, "די לעניין הזיקה הסיבתית כי נתגלה לתובע 'קצה חוט' הקושר מבחינה מדעית-

רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק המאוחר" (עניין המאירי, בעמ'

550; עניין גיא-ליפל, בפסקה 45). 

טענת ההתיישנות - מן הכלל אל הפרט

24. לשיטתם של המערערים, מירוץ ההתיישנות בעניינם החל רק לאחר שהם קיבלו ייעוץ משפטי וחוות דעת רפואית. שכן, לטענתם, רק אז "נודעו" להם מלוא העובדות הנדרשות להתגבשותה של עילת התובענה. כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, אין לקבל את הגישה לפיה, תחילת מירוץ ההתיישנות תהא תלויה בשאלה אימתי פנה הניזוק לקבלת ייעוץ משפטי, או לקבלת חוות דעת רפואית. פשיטא היא, שאם נאמר כך, קביעת המועד לתחילת מירוץ ההתיישנות, תמצא בשליטתו הבלעדית של הניזוק, דבר אשר מנוגד לתכליתו של מוסד ההתיישנות (ע"א 11/2897 גנאים נ' בית החולים רמב"ם (7.4.2013); ע"א 11/1960 אלמוג נ' שירותי בריאות כללית (6.5.2013)). בהתאם לכך, גם כאשר עסקינן ב"כלל הגילוי המאוחר", חלה על התובע חובת בירור בסיסית, שעל היקפה עמד חברי השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין, בע"א 08/4381 קופת חולים כלית נ' מוסקוביץ, בפסקה כ (16.1.2012

"אדם סביר מסיים טיפול רפואי וממשיך לסבול עת רבה מכאבים או ממגבלות שונות, מצופה ממנו על פי השכל הישר להתעניין ולברר האם אכן מדובר ב'גזרת גורל' או בלשון המערער 'מכה משמים'. 

]...[ אין לעמוד אל מול הניזוק עם 'שעון-עצר' ביד, ויש לנהוג גמישות וליברליות באשר למועד הפניה לבירור רפואי; אך גם לכך גבולות של בחירה חברתית של המחוקק )יחד עם ניסיון חיים(, ואחד מהם הוא תקופת ההתיישנות שקבע החוק, ושסטייה ממנה )שבה עסקינן כאן( אינה ניתנת מיניה וביה". 

25. בענייננו, המערערים לא הצביעו על עובדה או נסיבה חדשה שנודעה להם, רק לאחר קבלת הייעוץ הרפואי והמשפטי, ואשר לא הייתה יכולה להיות בידיעתם במועד מוקדם, הרבה יותר. לא נטען, כי המשיבה נמנעה מלמסור למערערים חומר כלשהו הנחוץ לביסוס עילת התובענה, וכפי שציינה המערערת

עצמה בסעיף 5 לתצהירה "בשנת 2003 ביצעתי בדיקות נוספות בעקבותיהן מסר לי ד"ר בנט כי חליתי במחלת כבד, בה נדבקתי ככל הנראה עקב קבלת מנות הדם שנים קודם

לכן". מכאן עולה בבירור, כי כבר בשנת 2003, הייתה המערערת מודעת לאפשרות קיומו של קשר סיבתי בין האיחור באבחון מחלתה, לבין הנזק שנגרם לה. לאור האמור, צדק בית משפט קמא, עת קבע, כי "היום שבו נולדה עילת התובענה", על כל יסודותיה, שעניינה איחור באבחון מחלתה של המערערת, התברר למערערים, לכל המאוחר, בשנת 2003. לפיכך, אין לקבל את טענתם של המערערים, כי "העובדות המהוות את עילת התובענה" נעלמו מעיניהם ונודעו להם רק עם קבלת חוות הדעת.  

26. בהתאם לכך, מקובלת עליי גם קביעתו של בית משפט קמא, לפיה רכיב הנזק נתגלה, למצער, ביום בו אובחנה המערערת כחולה במחלת שחמת הכבד. כפי שפורט לעיל, די בסימני הנזק, "ואין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו" (עניין בוכריס, בעמ' 558; עניין גיא-ליפל, בפסקה 34). משכך, חלפו למעלה משבע שנים מיום גילוי הנזק ועד להגשת התביעה, ועל כן אין נפקות בענייננו למגבלת עשר השנים, הקבועה בהסדר המיוחד, כאמור בסעיף 89(2 ) סיפא, לפקודת הנזיקין.

27. משלא נמצא בסיס להתערבותנו בהחלטתו של בית משפט קמא, לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, אציע לחבריי לדחות את הערעור. 

                      בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.  

                                                                                                                          ש ו פ ט

השופט מ' מזוז:

                אני מסכים.

 גורלה של המערערת לא שפר עליה. היא נדבקה בנגיף ההפיטיטיס C, לקתה במחלת שחמת הכבד, נזקקה להשתלת כבד, וסבלה מסיבוכים קשים עקב כך. 

 ההדבקה הייתה, כפי הנראה, באמצעות מנות הדם שקיבלה בעת לידת בתה ב- 1981 בבית החולים הממשלתי "פוריה" שבטבריה. לא ניתן היה להטיל אחריות על בית החולים (המדינה) מאחר שבעת קבלת מנות הדם לא הייתה בדיקה באמצעותה ניתן היה לזהות מנות דם נגועות, וממילא לא ניתן להצביע על רשלנות בית החולים. את תביעתה נגד שירותי בריאות כללית בגין איחור באבחנה של מחלתה, מושא ערעור זה, דחה בית משפט קמא לאחר שקבע שהוגשה באיחור, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

 התוצאה אכן קשה. המערערת שנפגעה קשות על לא עוול בכפה, יוצאת וידיה על ראשה (למעט תגמולי המוסד לביטוח לאומי), אך זהו הדין. המערערת הגישה את תביעתה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, ובדין דחה בית משפט קמא את התביעה, כמבואר היטב בפסק דינו של חברי, השופט שהם. ידינו קצרה מהושיע.  

                                                                                                                          ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

 מצטרף אני לפסק דינו של חברי השופט שהם ולהערותיו האנושיות של חברי השופט מזוז. אמנם, אין לדעת אילו נתבררה התביעה לגופה אם היתה המערערת מצליחה להוכיח רשלנות טיפולית מצד המשיבה (שירות בריאות כללית), אך ככל שהפכנו בדבר, אין היא מצליחה לחלוף על פני משוכת ההתישנות, גזירת המחוקק. אמנם, הצענו ברוח של לפנים משורת הדין תשלום מסוים, לא גדול, מצד המשיבה – אך אין בידינו לכפות זאת נוכח התוצאה המשפטית. צר לנו על כך ועל מצב המערערת, אך אין לנו אלא הדין.

                                                                                                               המשנה לנשיאה

                      הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם.

                       ניתן היום, כ"ב בשבט התשע"ה ( 11.2.2015 )

 המשנה לנשיאה                                           ש ו פ ט                                     ש ו פ ט