Sample Sidebar Module

This is a sample module published to the sidebar_top position, using the -sidebar module class suffix. There is also a sidebar_bottom position below the menu.

Sample Sidebar Module

This is a sample module published to the sidebar_bottom position, using the -sidebar module class suffix. There is also a sidebar_top position below the search.
תעבורה
  • הרשמה לאתר
balance      פסקי דין - דיני תעבורה

ע"פ 2619/14 חיים שעשוע נגד מדינת ישראל

פסק הדין ב"כמה משפטים"

נהג מונית פגע הואשם בתאונת "פגע וברח" בפגיעה בהולכת רגל מבוגרת והורשע במספר עבירות: הפקר אחרי פגיעה, נהיגה בקלות ראש שגרמה לחבלה של ממש וגרימת חבלה חמורה. בית המשפט המחוזי גזר עונשו ל- 21 חודשי מאסר בפועל ושלילת רישיון ל- 7 שנים. הנהג ערער על חומרת העונש בפני בית המשפט העליון בדונו בטענות שהעלה המערער, התייחס בית המשפט לאי מהימנותו של המערער ובפסק הדין הוחלט בהחלטת הרוב לדחות את הערעור על גזר הדין, על שני חלקיו.

ציוני דרך בפסק הדין:

לעניין-  לטיבה ולמשקלה של הראיה הנסיבתית:

"כידוע, ראיה נסיבתית נועדה להוכיח קיומה של נסיבה, אשר ממנה ניתן להסיק באופן הגיוני על דבר קיומה של עובדה הטעונה הוכחה. כוחן של ראיות נסיבתיות כמוהו ככוחן של ראיות ישירות, ובית המשפט יכול לבסס הרשעה על יסודן. נקבע, כי על בית המשפט לבחון את מכלול הראיות הנסיבתיות במבחני השכל הישר וניסיון החיים, ולאחר ששמע את הסבריו של הנאשם, על בית המשפט להכריע בשאלה, האם המסקנה המפלילה הינה המסקנה ההגיונית היחידה העולה מחומר הראיות".

לעניין -  טענת השיהוי:

"אין באי קיום הוראה על ידי בית המשפט, כשלעצמה,... כדי להביא לזיכויו של נאשם אשר הורשע בדין, פרט למקרים חריגים ביותר ונדירים... זיכויו של נאשם בשל שיהוי, ושיהוי ניכר בכלל זה, במתן הכרעת דין יהיה אפשרי רק מקום שעינוי הדין שנגרם לו עולה כדי עיוות דין, אשר בכוחו לקפח את הנאשם או להשפיע על חריצת דינו... עיוות דין כאמור עשוי להיווצר מקום בו ההרשעה מבוססת כולה על מהימנות עדים ויש מקום להניח שנוכח הזמן הרב אשר חלף מעת שנשמעו העדים ועד למתן הכרעת הדין, כבר לא יכול היה השופט שהרשיע את הנאשם לזכור את התרשמותו מהם בעת מתן הכרעת הדין, או שהוא התעלם מהדברים שמסרו. ואולם יהיו אלו, כאמור לעיל, מקרים חריגים ונדירים ביותר".

מקרא צבעים:

אדום – חקיקה

כחול  - פסיקה

כתום – ספרות/כתבי עת

 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 2619/14

לפני

כבוד השופט י' דנציגר                                

כבוד השופט א' שהם                              

כבוד השופטת ד' ברק-ארז  

 

 המערער          חיים שעשוע   

 

                              נגד       

 המשיבה         מדינת ישראל 

ערעור על הכרעת דין מיום 12.2013.24 ועל גזר דין מיום 2.3.2014 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו,

בת"פ 27400-02-12  שניתנו על-ידי כבוד השופט ע' מודריק – סג"נ                                   

                                     

תאריך הישיבה: ט"ז בחשון התשע"ה        (2014.11.9)                

     בשם המערער:          עו"ד שי גלעד                       

     בשם המשיבה:      עו"ד עידית פרג'ון         

           

                                              פסק- דין                                  

השופט א' שהם:

1.         לפנינו ערעור על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שניתנו בת"פ 12-02-27400, על-ידי כבוד השופט ע' מודריק, סג"נ.

2.         המערער הורשע, ביום 24.12.2013 לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, כמפורט להלן: הפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה); נהיגה בקלות ראש שגרמה לחבלה של ממש, לפי סעיף 62(2) ביחד עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה; וגרימת חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

3.         בעקבות הרשעתו בדין, נגזרו על המערער ביום 2.3.2014, עונשים אלה:

א.         בגין העבירה של הפקרה לאחר פגיעה – 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 20 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור, בתוך 3 שנים מתום המאסר, עבירה לפי סעיף 64א לפקודת התעבורה; פסילה מלקבל ולהחזיק רישיון נהיגה מכל סוג שהוא למשך 7 שנים, בניכוי תקופת הפסילה המנהלית והפסילה עד תום ההליכים.

ב.         בגין העבירות של נהיגה בקלות ראש וחבלה חמורה – 4 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 4 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור המערער, בתוך 3 שנים מתום המאסר, עבירה של נהיגה בקלות ראש שגרמה לחבלה של ממש או עבירה של חבלה חמורה; 12 חודשי פסילת רישיון נהיגה בפועל; 12 חודשי פסילת רישיון נהיגה על תנאי, למשך שנתיים מתום המאסר, כאשר התנאי הוא כקבוע בפקודת התעבורה; כמו כן, חויב המערער בתשלום פיצויים לנפגעת העבירה בסך 7,500 ₪. 

 עוד נקבע, כי חודש אחד מתוך ארבעת חודשי המאסר שהושתו על המערער יצטבר ל-20 חודשי המאסר בפועל שהוטלו עליו, כך שעל המערער לרצות עונש מאסר בפועל לתקופה של 21 חודשים. עונשי פסילת הרישיון יהיו חופפים, ובסה"כ יישא המערער עונש של פסילת רישיון נהיגה בפועל למשך 7 שנים.

4.         בהחלטה מיום 28.5.2014 עיכב השופט נ' הנדל את ביצוע עונש המאסר שהושת על המערער, עד להכרעה בערעור שהוגש על-ידו.

עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער

5.         בכתב האישום נטען, כי ביום 28.1.2012 סמוך לשעה: 19:30, נהג המערער ברכב מונית מסוג פיאט בעלת לוחית זיהוי מספר 25-160-74 (להלן: המונית), ברחוב ה' באייר בכיכר המדינה בתל אביב, מכיוון מערב לכיוון מזרח "והחל לפנות ימינה לכיוון מזרח, לרחוב ז'בוטינסקי". עוד נמסר, כי בצומת הרחובות ה' באייר וז'בוטינסקי לכיוון מזרח (להלן: הצומת) מצוי מעבר חצייה להולכי רגל (להלן: מעבר החצייה).   כעולה מכתב האישום, שררו במקום ובשעת הנסיעה התנאים הבאים:

א.         האירוע היה בשעת חשיכה, כאשר שרר במקום מזג אוויר חורפי, המלווה בטפטופים קלים לפרקים.

ב.         קיימת תאורת רחוב תקינה והראות טובה.

ג.          במעבר החצייה מצוי תמרור ה-8 "אשר ניתן לראותו ממרחק של לפחות 60 מטר".

ד.         שדה הראייה לכיוון המדרכה הימנית בצומת פתוח למרחק 30 מטר.

ה.         חציו השמאלי של מעבר החצייה נראה ממרחק של 50 מטר.

6.         נאמר בכתב האישום, כי באותה עת חצתה הגב' חיה ויינברג, ילידת 12.8.1932

(להלן: חיה) את מעבר החצייה מימין לשמאל בכיוון נסיעתו של המערער. המערער, אשר החל לפנות לרחוב ז'בוטינסקי לכיוון מזרח, לא הבחין בחיה אשר חצתה את מעבר החצייה "ופגע בה עם חזית קדמית ימנית של המונית" (להלן: התאונה). כתוצאה מהתאונה הועפה חיה על הכביש ונחבלה חבלה חמורה. בעקבות התאונה סבלה חיה משברים בכל הקירות של הארובה הימנית, מהמטומה בארובה עם בלט עין ומתיחת עצב הראיה, משברים בקיר העליון של הארובה השמאלית, ומשברים נוספים ובכלל זה, שברים במחיצת האף ודמם תוך מוחי. חיה פונתה לבית החולים ושוחררה ביום

1.2.2012, אך אושפזה בשנית מספר ימים לאחר מכן "כשהיא סובלת מפרכוסים".

7.         לטענת המאשימה, מיד לאחר התאונה ידע המערער כי "נפגע אדם חבלה חמורה ונותר שרוע על הכביש", אך הוא לא עצר את רכבו במקום התאונה, או קרוב לה ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, ולא הגיש עזרה שהיה ביכולתו להגיש אותה עת. עוד נטען, כי התאונה והחבלה החמורה שהיתה מנת חלקה של חיה, נגרמו כתוצאה מנהיגתו הרשלנית ומחוסר זהירותו של המערער, כמפורט להלן:

א.         המערער נהג את רכבו בחוסר מיומנות, בחוסר אכפתיות ובאדישות להולכי הרגל.

ב.         המערער לא ראה את חיה, על אף שדה הראיה הפתוח, ולא הבחין בתמרור המורה על מעבר החצייה, ועל כן "לא נתן דעתו למעבר החצייה במקום".

ג.          בהגיעו למעבר החצייה, המערער לא האט את רכבו, לא נתן זכות קדימה לחיה, ולא איפשר לה לחצות את הכביש בבטחה.

ד.         בשום שלב, לא בלם המערער את רכבו ולא נקט בכל אמצעי למניעת התאונה או למניעת הפגיעה בחיה.

הכרעת דינו של בית משפט קמא

8.         בפתח הכרעת הדין, ציין בית משפט קמא כי במענה לכתב האישום, הכחיש המערער כל קשר לתאונה. לגרסתו, הוא נהג, אמנם, בשעת התרחשות התאונה במונית מושא כתב האישום, אך טען שהדבר לא היה במקום התאונה. עם זאת, המערער לא חלק על עצם התרחשות התאונה ועל תוצאותיה. לנוכח תגובתו של המערער לכתב האישום כמפורט לעיל, קבע בית משפט קמא, כי "עיקר המחלוקת נעוץ בשאלת העובדה שעניינה זיקתו הפיזית של [המערער] לתאונה". בית משפט קמא ציין, כי ככל שקיים ספק בעניין זה, התוצאה המתחייבת היא זיכויו של המערער מכל אשמה. ואולם, הוסיף וקבע בית משפט קמא, כי "אם תתברר זיקת קשר מוכחת של [המערער] לתאונה בנסיבותיה, ממנה ובה יקום בסיס לקביעת אחריותו לתאונה". בית משפט קמא ציין, כי לשם הוכחת זיקתו של המערער לתאונה, התבססה המאשימה "על פסיפס של ראיות שתוכנן המשולב ומשקלן ... עשוי, לסברתה, לספק את צרכי חובת ההוכחה המוטלת עליה".

9.         ואלה בתמצית הראיות שהוגשו לבית משפט קמא מטעם המאשימה.

 חיה, אשר נפגעה קשות בתאונה, לא יכלה לשפוך אור על נסיבותיה. עם זאת, סיפרה חיה כי בסמוך לשעה: 19:30 היא הגיעה לצומת שבו התרחשה התאונה, והחלה לחצות את מעבר החצייה מדרום לצפון, כשאז נפגעה על-ידי רכב שנכנס למעבר החצייה. מאחר שהיו עדי ראייה לתאונה, הצליחו חוקרי המשטרה לאסוף פרטים אודות המונית שהיתה מעורבת בתאונה. בהתאם לתיאור המרכב של המונית "שאינו שכיח", הגיעו החוקרים למסקנה "כאפשרות סבירה" כי המונית הפוגעת היא מסוג פיאט דובלו. לפיכך, נשלחו שוטרים לאתר מוניות מסוג זה, שמספרן בתל אביב וסביבתה קטן למדיי, ולתחקר את בעליהן. מספר שעות לאחר התרחשות התאונה, לקראת חצות הלילה, הגיע רפ"ק נסים פרחי, קצין הבוחנים של מחוז תל אביב, לביתו של המערער בבני ברק והחל לתשאלו לגבי אירוע התאונה. המערער, שהינו בעליה של מונית מסוג פיאט דובלו, מסר לרפ"ק פרחי כי הוא אדם דתי, וביום שבת )היום בו התרחשה התאונה( הוא אינו נוהג, כאשר במוצאי שבת הוא "מגביל את נסיעותיו לתחומי בני ברק". בדיקה שטחית שערך רפ"ק פרחי למונית לא העלתה ממצא מחשיד, ורפ"ק פרחי הסתפק בכך ולא ראה את המערער כחשוד בביצוע התאונה. מספר ימים לאחר מכן, ביום. (2.2.2012 ולא ביום 2.2.2011, כפי שנאמר בטעות בהכרעת הדין – א.ש.) הבחין קצין החקירות, פקד ירון וינרב, במוניתו של המערער, כשהיא נעה ברחוב ארלזורוב בתל אביב. פקד וינרב עיכב את המערער והודיע לו כי סיבת העיכוב נעוצה במעורבותו בתאונת דרכים "פגע וברח" ביום שבת. תגובת המערער היתה "אני לא הייתי מעורב בת.ד. ביום שבת. אני לא יצאתי מבני ברק ביום שבת ורק אני נוהג במונית". פקד וינרב, שלא היה קשור ישירות בחקירת התאונה, הזמין למקום את קצין יחידת הבוחנים, שעל סמך המידע שנאסף עד אז בחקירה, החליט לעצור את המערער ולהביאו לתחנת המשטרה.

10.       בית משפט קמא ציין, כי התביעה השתיתה את ראיותיה על שלוש קבוצות של ראיות: עדויות ראיה; איתור ואיכון המונית; וחוות דעת המומחים. בבית המשפט העידו מטעם התביעה שני עדי ראייה לתאונה, ניר הולצר (להלן: ניר) ואלון זערור (להלן: אלון). ניר העיד כי היה בכיכר המדינה סמוך מאוד לצומת, בעת התרחשות התאונה. ניר הבחין ממקום עומדו במונית הפוגעת באשה, בחלקה הימני קדמי של המונית. הנפגעת הוטלה כתוצאה מהתאונה על מכסה המנוע של המונית, ולאחר מכן נזרקה לימין אל הכביש. ניר הוסיף, כי המונית הפוגעת שצבעה לבן ועל חלונה האחורי שלט של הצעת הרכב למכירה, המשיכה בנסיעה מבלי לעצור. ניר מיהר להתקשר למד"א, ואילו חברו תום, שלא העיד בבית המשפט, התקשר למשטרת ישראל. 

 אלון זערור העיד, כי בעת התאונה, בשעה: 19:30, הוא נהג ברכבו בכיכר המדינה מאחורי המונית הפוגעת. בית משפט קמא ציין (ולעניין זה עוד נשוב בהמשך), כי "היתה זו מונית מסוג פיאט סטיישן, פיאט דובלו, שצבעה לבן, בחלקה האחורי חלונות גדולים שעליהם הודבקו שלטי הצעה למכירת הרכב" (עמ' 3 להכרעת הדין). אלון מסר, כי המונית פגעה בהולכת רגל שחצתה את הכביש מימין לשמאל בכיוון תנועת המונית. מחמת הפגיעה הועפה הולכת הרגל כלפי מעלה ונחתה על הכביש. אלון הוסיף, כי המונית הפוגעת לא עצרה במקום והמשיכה בנסיעתה, ואילו הוא בלם את רכבו וירד כדי להושיט עזרה לנפגעת. חוקרי התאונה הציגו לאלון סרטון "שנשלף" ממצלמת אבטחה שהיתה ממוקמת על אחת החנויות (ת/45), והוא זיהה בסרטון את עצמו.

11.       קבוצת הראיות הבאה, עניינה באיתור ואיכון המונית. הטלפון הנייד שהיה ברשות המערער ביום התאונה אוכן על-ידי חברת "סלקום", והסתבר כי בשעה: 19:20 לערך נקלטה שיחה באתר שברחוב דיזינגוף פינת שד' נורדאו, ובשעה: 19:27 לערך נקלטה שיחה באתר שברחוב ז'בוטינסקי פינת רחוב סוקולוב (ת/31). בית משפט קמא ציין, כי מן האתר בצומת הרחובות ז'בוטינסקי – סוקולוב ניתן להגיע ברכב אל זירת התאונה תוך דקות ספורות. לפיכך, קבע בית משפט קמא כי היות שהמערער אישר כי הטלפון הסלולארי היה ברשותו כל אותו ערב, "חזקה שבנקודות הזמן הללו היה [המערער] בקרבת האתרים הנזכרים. האתרים מצויים בקרבת זירת התאונה". 

 במוניתו של המערער הותקנה מערכת איכון (GPS), אשר מסוגלת לאתר את מיקומה של המונית בכל נקודת זמן. בית משפט קמא ציין, כי מר אברהם נוביק, המנהל והבעלים של החברה שהתקינה את מערכת האיכון במוניות המשוייכות לתחנת מעייני הישועה בבני ברק, שאליה משתייך המערער, העיד כי מבדיקת הנתונים שנשמרו במערכת האיכון עולה, כי ביום. 28.1.2012 בשעה: 19:29 היתה המונית באזור ככר המדינה בתל אביב. בית משפט קמא ציין כי "הצומת שבו התרחשה התאונה מצוי על גבול ככר המדינה". 

 בנוסף לאיכונים אלה, נבדקו מצלמות אבטחה באזור ככר המדינה, ונמצא כי שתיים מהמצלמות עשויות להיות "שייכות לעניין". מצלמה אחת מוצבת בחנות לממכר תכשיטים עתיקים "אל מול מעבר החצייה שבצומת". במצלמה זו נקלטה התאונה, כאשר בדיקת סרט הצילום )ת/45) בידי רכז הבוחנים, רס"מ ג'קי נמר, מגלה את ההתרחשות הבאה:

"רכב מונית גדול נוסע על ה' באייר לכיוון ז'בוטינסקי ופונה ימינה. באותה עת נראה הולך רגל עם קפוצ'ון על הראש חוצה את ז'בוטינסקי מימין לשמאל ביחס לכיוון הגעת הרכב (מונית) ונפגע. אחר המונית נצפה רכב פרטי שנעצר ועומד וממתין לכוחות הצלה. כמו כן נצפו בעת הפגיעה מס' שניות לאחריה שני אזרחים רצים לכיוון התאונה".

 בית משפט קמא ציין, כי קיים פער של 41 דקות בין השעה שהופיעה בסרטון כשעת התאונה לבין הזמן שבו למעשה היא התרחשה. הדברים נבדקו על-ידי רס"מ נימר, והוברר כי אכן מדובר בתקלה בשעון המצלמה. חרף זאת, לא היה כל ספק בעיני בית משפט קמא כי מדובר באותה תאונה המתוארת בכתב האישום, מאחר שההתרחשות המופיעה בסרטון תואמת "באורח מלא" את תיאור התאונה מפי עדי הראייה ואת תיאורה החלקי של חיה. זאת ועוד, ניר זיהה את עצמו ואת חברו תום בסרטון המדובר, שבו רואים מכונית פרטית נוסעת מאחורי המונית, כפי תיאורו של אלון. המצלמה השניה שהוצבה בחנות בגדים בסמוך לצומת, תיעדה, בשעה 19:30:06 את המונית (ת/35), ובכך ראה בית משפט קמא תמיכה נוספת לקביעתו כי בסרטון חנות התכשיטים תועדה התאונה המתוארת בכתב האישום. 

 לפרק האיתור והאיכון התווספה עדותו של ניר רוזנבלום, המכיר את המערער, אשר מתגורר בשכנות לבית הוריו. רוזנבלום העיד כי במוצאי שבת, ביום. 28.1.2012, הוא הזמין את מוניתו של המערער לנסיעה מבני ברק לשדרות מוצקין בתל אביב. פלט המונה של המונית "שהפיק את הקבלה תמורת הנסיעה" מורה כי היציאה לדרך מבני ברק היתה בשעה: 18:59 והסיום היה בשעה: 19:23 (ת/2). כמו כן, נרשמה שיחה יוצאת מהמכשיר הנייד של רוזנבלום אל המערער בשעה: 18:58, שיחה שנועדה להזמנת המונית.

12.       הפרק הבא בראיות התביעה עניינו בחוות דעת המומחים, לגבי נזקים שנגרמו למונית. בוחן התאונות, רון שמואלי, אשר בדק את המונית, מצא בה את הנזקים הבאים: נזק בפינה קדמית-ימנית של המונית, בגובה של כ-0.85-0.7 מטרים מהקרקע; הפנס הימני הוזז מעט ממקומו ונתגלה סדק מתחת לפנס; במכסה המנוע בחלקו הימני נתגלתה תזוזה קטנה לצד שמאל וכן בליטה של המכסה בחלקו הקדמי מצד שמאל, בגובה  0.84-0.82 מטרים מן הקרקע; קיימות שלוש מעיכות במכסה המנוע במרחק של  0.45-0.3 מטרים מדופן ימין, ובמרחק של עד. 0.8 מטר מחזית הרכב; נתגלה סימן ניגוב אבק בפינה הימנית קדמית של המונית, בחלקו התחתון של הפגוש; קיים סימן חריצה על הפגוש הקדמי בצד ימין, בגובה של. 0.48-.0.44 מטר מהקרקע, ו-.0.3 מטר מדופן ימין; נמצא שבר פלסטיק באמצע הפגוש הקדמי; ולבסוף, נתגלו נקודות אדומות מחומר כלשהו על קורה ימנית, מעל החלון הקדמי ימני. הבוחן מצא על החלונות האחוריים של המונית בדופן ימין ובדופן שמאל וכן בדלת האחורית בצד שמאל, שלטי מכירה שהודבקו על חלקה הפנימי של המכונית. השלטים נראו כשלטים שהודבקו לפני זמן ניכר. המונית עצמה נבדקה ונמצאה תקינה מבחינה מכאנית ותפעולית. הבוחן הסיק מהממצאים שהתגלו, כי הנזקים בצד ימין אופייניים לתאונה עם הולך רגל. כיוון הנזק מצביע על פגיעה מצד ימין לשמאל ומהחזית לאחור. על פי ממצאי הנזק, מצלמות האבטחה, ועדויות הראייה, הגיע הבוחן למסקנה כי הולכת הרגל חצתה את מעבר החצייה מכיוון ימין לשמאל, ביחס לכיוון נסיעת המונית. לאור המכלול שתואר לעיל, קבע הבוחן כי קיימת סבירות גבוהה שהמונית המדוברת פגעה בהולכת הרגל.

 מומחה נוסף שהעיד הוא יהודה נובוסלסקי, סגן ראש מעבדת חומרים במז"פ. נובוסלסקי קבע, לאחר שצפה בסרטון המצלמה מחנות התכשיטים ובשחזור מצולם שנעשה עם המונית המדוברת, כי ניתן להבחין בסרטון מצלמת האבטחה, כי בשמשה האחורית-ימנית של הרכב המצולם מופיע "כתם בהיר", שהוא מתאים במיקומו ובגודלו לדף הנייר המודבק בשמשה האחורית-ימנית של המונית ועליו הכיתוב "למכירה". כמו כן, נמצאה התאמה בין המונית המצולמת במצלמת האבטחה למוניתו של המערער, שבה קיים מעין "כובע" מואר המצוי על הגג, וזאת הן בגוון והן בצורה של "כובע" המונית. על יסוד האמור, גורס המומחה נובוסלסקי כי "אפשרי בהחלט" שהמונית המדוברת היא זו שמופיעה בסרטוני האבטחה.

 בהתייחס לנזקים שנתגלו במונית, טען המערער כי היה מעורב, ביום 11.8.2010, בתאונה עם אופנוע בעיר בני ברק, וזה ההסבר לנזקים, אשר לא תוקנו על ידו "בשל עלותם הכבדה". גירסה זו של המערער הופרכה, הן בעדותו של בעל האופנוע, עומרי ניסני, שמסר כי לאופנוע נגרם נזק קל והמערער שילם לו סכום של 400 ₪ לתיקונו, ואילו למונית לא נגרם כל נזק "אולי שריטה". כמו כן, העיד בועז דני, עובד במכון הרישוי מ.מ.מ. בבני ברק, אשר מסר כי המונית עברה בדיקת רישוי בחודש אוגוסט 2010 ובחודש אוגוסט 2011, ונמצאה כשירה. אין כל אפשרות, כך לדבריו של בועז דני, כי המונית היתה עוברת את הבדיקה בהצלחה, בהינתן הנזקים שנגרמו לה, ובעיקר לנוכח השבר בפנס הימני קדמי. עדויות אלה מפריכות לחלוטין את הסברו של המערער לגבי המועד והגורם לנזקים שנתגלו במוניתו.

13.       לאחר סקירת ראיות התביעה כמפורט לעיל, נפנה בית משפט קמא לבחון את גרסתו של המערער. המערער הוא כבן 60 שנה, מתגורר בבני ברק, נשוי ואב לארבעה ילדים, והוא עובד כנהג מונית מזה 32 שנים. המערער הוא אדם דתי ואין חולק כי הוא שומר שבת. לדברי המערער, הוא ערך הבדלה במוצאי השבת של יום התאונה ויצא לעבודה במונית בסמוך לשעה: 19:00. לטענתו של המערער, הוא הסתפק בנסיעות בתוככי העיר בני ברק, ומשום שהיה ערב גשום, הוא לא ראה טעם לצאת מהעיר. המערער סיים את עבודתו, כך מסר, בסמוך לשעה: 23:00, ובהגיעו לביתו הוא פגש שוטר אשר שאל שאלות וכן בדק את המונית. לגבי הפנס השבור, טען המערער כי מדובר בשבר שנגרם בתאונה שהתרחשה כשנה קודם לכן. 

 לאחר כחמישה ימים נעצר המערער, והכחיש בהודעותיו כל מעורבות בתאונה שממנה הוא נמלט, כפי טענת המאשימה. המערער מסר שש הודעות במשטרה, כאשר בהודעה הראשונה (ת/17), שנגבתה מספר שעות לאחר התרחשות התאונה, טען המערער בפני רפ"ק פרחי כי לא היה באזור תל אביב אלא נסע רק בבני ברק; בהודעה השניה שנמסרה לפקד ירון וינרב (ת/21 ), חזר המערער וטען כי לא היה באזור תל אביב ביום האירוע, וביקש להתייעץ עם עורך דין; בהודעה שלישית, מיום 2.2.2012 , חזר המערער על גירסתו כי לא יצא מתחומי בני ברק, והציג קבלות מיום התאונה; בהודעה רביעית, מיום 5.2.2012, שב המערער והכחיש כי נהג מחוץ לבני ברק, וטען כי לא היו לו נסיעות מזדמנות שלא קיבל באמצעות התחנה; בהודעה החמישית חלה תפנית בגירסתו של המערער, לאחר שהוא הכחיש בתחילה כי נסע לתל אביב. לאחר שהוצגו בפניו נתוני האיכון ומצלמות האבטחה, טען המערער כי הוא נפגע בראשו מספר ימים לפני ראש השנה, ולאחר הטיפול שניתן לו הוא חש בתופעות שונות, ובכלל זה בתופעות של שכחה בקטעים מסויימים (ת/4 מיום 7.2.2012); בהודעה השישית והאחרונה, מיום 12.2.2012  (ת/6), ולאחר שהוצג בפניו סיכום הנסיעות היומי של המונית ביום התאונה, ממנו עולה כי הוא התחיל לעבוד בשעה: 19:00 לערך, הגיב המערער ואמר כי אינו זוכר את הנסיעה הראשונה, ובמילים אחרות המערער לא זכר, לטענתו, את הנסיעה עם ניר רוזנבלום לתל אביב. בהתייחס לדבריו של רוזנבלום בדבר הנסיעה לתל אביב, טען המערער, כי "אינו זוכר את הנסיעה לתל אביב ואינו יודע את מי לקח בנסיעה הראשונה".

14.       בעדותו בבית המשפט חזר המערער וטען כי עבד ביום 28.1.2012 בבני ברק בלבד, אך בצד זאת הזכיר את המכה שספג בראשו, את הטיפולים והניתוחים שעבר, ואת תופעות הלוואי שגורמות לו לשכחה, מידי פעם. לדבריו, תופעות אלה אינן פוגמות בכישורי הנהיגה שלו, ואף ניתן לו היתר רפואי להמשיך ולעבוד כנהג מונית. בהתייחסו לסרטי מצלמות האבטחה ולשחזור שערכה המשטרה, טען המערער כי מדובר בפיברוק "מתוך מגמה להפליל אותו". אשר לעדותו של ניר רוזנבלום בדבר הנסיעה לתל אביב, טען המערער כי עדות זו נראית לו מוזרה, משום שהקבלה בגין אותה נסיעה היא על סך 57.60 ₪, בעוד שרוזנבלום אמר ששילם 67 ₪. בהתייחס לעניין זה, הזכיר בית משפט קמא כי רוזנבלום מסר בעדותו, כי "שילמתי 57 או 67 ₪, לא זוכר בדיוק", כך שאין מדובר בסתירה בדבריו של רוזנבלום. לעניין שלטי המכירה, ניסה המערער להתחמק בטענה כי אינו זוכר אם היה לו שלט למכירה, אך לאחר "התערבות בית המשפט", "נזכר" המערער וטען כי היה לו שלט מאחור. בית המשפט ציין כי לסברת התובע, אישר המערער את קיומו של השלט מאחור בלבד, על מנת "ליצור חוסר מתאם בין המראה החיצוני של המונית, לבין מה שנראה בסרטוני מצלמות האבטחה".

              

15.       בית משפט קמא הקדיש פרק נרחב במסגרת הכרעת הדין לשאלת מהימנותו של המערער. כבר בתחילתו של חלק זה בהכרעת הדין, ציין בית משפט קמא, כי:

"הצטיירה לפניי תמונה מביכה של 'אדם מן הישוב' שהעיד על עצמו שהוא ירא שמיים אך הציווי הקדמוני 'ולא תשקרו איש בעמיתו' (ויקרא ט' יא) כמו רחק הימנו. ואם בחיי יום יום איש ברעהו לא יענה שקר, בבית המשפט, מקל וחומר".

 מעבר להתרשמות "הקשה" מעדותו של המערער הצביע בית משפט קמא על כמה מרכיבי העדות המלמדים על חוסר מהימנותו של המערער. ראשית, הפנה בית משפט קמא למפנה שחל בגרסתו של המערער במשטרה, וזאת תחת הכותרת "מזיכרון מלא לשכחה גמורה". שנית, ציין בית משפט קמא כי הטענה בדבר קיומה של הפרעת זיכרון, אינה מגובה בתיעוד רפואי. נהפוך הוא, בכל המסמכים הרפואיים העוסקים באירוע החבלתי הנטען "לא נזכרו מצבי אובדן זיכרון או שכחה כל עיקר". יתירה מזו, עולה מהמסמכים הרפואיים כי מצבו הרפואי של המערער הוטב, עד כדי הפסקת הטיפול בו. שלישית, המערער מתכחש בעדותו "לעובדות בנות קיימא", תוך שהוא התפתל על דוכן העדים "בניסיון לשלול עובדות מוכחות". כך היה בעניין שלטי המכירה שעל הרכב; טענתו המופרכת של המערער בדבר פיברוק סרטי האבטחה; והכחשת הסעתו של ניר רוזנבלום לתל אביב. 

            לסיכום, קבע בית משפט קמא כהאי לישנא:

"אינני נותן אמון בדברי [המערער]. גם אלמלא הייתי יכול להסיק ממצא שולל אמון [במערער] על פי התרשמות מעדותו, היה עליי לקבוע כי גרסתו אינה אמת, נוכח קיומן של ראיות רבות, המשתלבות האחת בשנייה, ומוכיחות את גרימת התאונה בידיו" (עמ' 18 להכרעת הדין).

16. לבסוף, בחן בית משפט קמא את חוות דעתו של מומחה ההגנה, אבנר רוזנגרטן, שהתמחה במעבדה לסימנים וחומרים במשטרת ישראל. לדבריו, פגמי השפשוף בצד הימני של חזית המונית הם תוצאה של חיכוך עם גוף קשה, והיא אינה יכולה להיווצר על ידי חיכוך עם גוף אדם. גם השבר בפנס אינו תוצאה של פגיעה בהולך רגל, שכן היה מצופה למצוא במקום סיבי בגדים או רקמה אנושית. סימני ניגוב האבק בתחתית הפגוש בחלק הימני יכולים לנבוע גם מפגיעה בהולך רגל, אך לא ניתן לקבוע זאת בוודאות משום שלא נערכה בדיקה מתאימה בבגדי הנפגעת, כדי לוודא

שסימני ניגוב האבק הם תוצאה של התאונה. בית משפט קמא ציין כי התביעה חלקה, הן על מומחיותו של רוזנגרטן והן על מסקנותיו, המתעלמות מנתונים שונים שהיו בזירת התאונה. עם זאת, נמנע בית משפט קמא מלהתייחס במישרין לטענות התביעה, לאור מסקנתו הנחרצת, על יסוד כלל הראיות שהוצגו בפניו, כי המונית אשר היתה נהוגה בידי המערער היא שהיתה מעורבת בתאונה מושא כתב האישום, ולפיכך אין נפקות לשאלה האם חלק מהנזקים "קדמו לתאונה". ובלשון בית משפט קמא:

"משעה שברור שהמונית היא הרכב שפגע וחבל בחיה, שוב אין חשיבות לשאלת הנזק שבמונית. איש מן המומחים, לרבות מומחה ההגנה רוזנגרטן לא חיווה דעתו שמן ההכרח שהמפגש בין המונית להולכת הרגל יותיר סימנים במונית" (עמ' 19 להכרעת הדין).

 לשאלה, האם יש אפשרות שמונית אחרת דומה למונית המערער היתה מעורבת בתאונה, השיב בית משפט קמא בשלילה, בקובעו כי: "גם בלי ידיעת כללי ההסתברות המתמטיים, ברי לי שהצירוף של כל רכיבי ההוכחה הנזכרים לעיל, שאינם סותרים האחד את משנהו, מקים הסתברות זניחה שאף ספק ספיקא אין בה – שהתאונה נגרמה בידי מונית שאינה המונית של [המערער]" (עמ' 19 להכרעת הדין).

17. בדונו בשאלה, האם הוכחו יסודות העבירות שיוחסו למערער, התייחס בית משפט קמא, בתחילה, לעבירה שעניינה הפקרה לאחר פגיעה. על פי קביעותיו של בית משפט קמא, המערער "היה מעורב בתאונה שבה נגרמה לאדם חבלה חמורה והוא נמלט ממקום התאונה בלי לעצור ובלי להזעיק עזרה". אשר לשאלת מודעותו של המערער להתרחשות התאונה, הזכיר בית משפט קמא כי המערער התכחש למעורבותו בתאונה, ולפיכך "לא ניתן היה להציל מפיו דבר בעניין מודעותו לה". בית משפט קמא ציין, כי מודעותו של המערער במקרה דנן "נובעת באורח הכרחי מן הנסיבות". התאונה התרחשה נוכח פניו של המערער, כאשר חזית רכבו פגעה בהולכת הרגל ו"העיפה" אותה באוויר. הולכת הרגל פגעה במכסה המנוע של הרכב והוטחה על הכביש. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי "לא יתכן שעיני [המערער] טחו מראות את התאונה, מה גם שהראות היתה טובה, שדה הראייה בלתי מופרע" (עמ' 20 להכרעת הדין). לפיכך, הורשע המערער בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה, לפי סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה.

 אשר לעבירה שעניינה נהיגה בקלות ראש שגרמה לחבלה של ממש, ציין בית משפט קמא כי המדובר בעבירה שהיסוד הנפשי שבה הוא רשלנות, ובלשונו של בית משפט קמא "נהיגה בקלות ראש היא נהיגה חסרת זהירות, ואם חמצי לומר חסרת זהירות בולטת". בשים לב לכלל נסיבות התאונה, הוסיף וקבע בית משפט קמא, כי "פשוט וברור בעיניי שדריסה ופגיעה בהולך רגל במעבר חצייה, גם אם הנהג הפוגע לא הבחין בנפגעת מגלמת בחובה נהיגה בקלות ראש", על כן, הורשע המערער בעבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, כמיוחס לו בכתב האישום.

18.       אשר לעבירה של גרימת חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, ציין בית משפט קמא כי היסוד הנפשי הנדרש הוא של מחשבה פלילית ברמה של פזיזות. בית משפט קמא הוסיף עוד, כי את היסוד הנפשי הנדרש ניתן להוכיח בראיות נסיבתיות, תוך הסתמכות על חזקות שבעובדה. לדידו של בית משפט קמא, כאשר מדובר ברשלנות רבתי, המשקפת סטייה גסה מנורמת ההתנהגות הסבירה, עשויה לקום חזקה בדבר מודעותו של המערער לטיב נהיגתו ולאפשרות שתיגרם חבלה חמורה. בית משפט קמא הוסיף, כי המערער היה חייב לנקוט באמצעי זהירות מוגברים מעצם קיומו של מעבר חצייה בנתיב נסיעתו, ו"בוודאי שהוא חייב להגיב אם נמצא הולך רגל על המעבר". בית משפט קמא קבע בנוסף, כי "'עוצמת' חוסר הזהירות [של המערער] גבוהה, והיא מקימה

את החזקה שבעובדה שהוא היה ער לכל הנסיבות במעבר החצייה ולא הגיב להן כנדרש" (עמ' 22 להכרעת הדין). מכיוון שהמערער לא סתר את החזקה העובדתית, היא התגבשה לחזקה חלוטה, ובכך הוכח כדבעי, לגישת בית משפט קמא, היסוד הנפשי שבעבירה. לאור האמור, הורשע המערער גם בגרימת חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין.

גזר דינו של בית משפט קמא

19.       בבואו לגזור את דינו של המערער, ציין בית משפט קמא כי המערער נהג את רכבו בחוסר זהירות וברשלנות גבוהה ביותר, תוך הפרת חובותיו כלפי המשתמשים בדרך. בית המשפט הוסיף עוד, כי "הפרת החובות הללו באורח כה בוטה מועצמת מאד מכוח היותו של [המערער] נהג מונית ותיק". בית המשפט הדגיש, כי התאונה התרחשה כאשר הולכת הרגל היתה על מעבר חצייה "שהוא כעין מובלעת בכביש המצויה ב'ריבונות' של הולך הרגל". לאור זאת, הוסיף וקבע בית משפט קמא, כי "האחריות לגרם התאונה ולתוצאותיה החמורה רובצת במלואה לפתחו של [המערער]". חומרה מיוחדת ייחס בית משפט קמא לעבירת ההפקרה אחרי פגיעה, אשר "נתפסת כעבירה חמורה מאד המעידה על שפל ערכי מוסרי בצד הכשלת גורמי החקירה בכוונת מכוון כדי להימלט מן הדין". בית משפט קמא הוסיף עוד, כי במקרה דנן רמת הפגיעה בערך המוגן בעבירה ההפקרה היא גבוהה למדיי, בשים לב לעובדה כי המערער נמלט מזירת התאונה מבלי לנקוף אצבע כדי לסייע לנפגעת, ואף שיקר לקצין המשטרה, שהגיע לביתו מספר שעות לאחר התאונה, כדי למלט עצמו ממתן הדין על מעשיו. בית משפט קמא סבר, כי אין ליתן משקל רב לעדויות האופי שניתנו בעניינו של המערער, אשר העידו על אופיו הטוב ועל מעשיו הטובים. זאת שכן, במקרה הנדון, כאשר ההיחלצות לעזרתה של נפגעת התאונה היתה עלולה לפגוע בו "גבר החשש מפני מתן דין על פני הרצון לעזור". לאחר בחינת מכלול הנתונים, קבע בית משפט קמא כי מתחם הענישה לנהיגה קלת הדעת והחבלה החמורה, עשוי לנוע בין 3 ל-9 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ובין 11 ל-36 חודשי פסילת רישיון בפועל. אשר לעבירת ההפקרה, נקבע מתחם הנע בין 18 ל-42 חודשי מאסר לנשיאה בפועל. עונש הפסילה עשוי לנוע בין 4 ל-10 שנים.

20.       לצורך קביעת העונש בתוך המתחם התחשב בית משפט קמא לקולא, בגילו של המערער; בעברו הפלילי הנקי; ברישום התעבורתי שלו שאינו מכביד; ובעדויות האופי שניתנו אודות המערער, כאשר ברור כי "אין מדובר בעבריין שביצע פשע מתוכנן". לאחר זאת, גזר בית משפט קמא על המערער את העונשים שפורטו בפיסקה 3 לעיל.

הערעור

21.       בהודעת ערעור מפורטת שהוגשה על-ידי עו"ד שי גלעד, בא כוחו של המערער, נטען כי יש לזכות את המערער מטעמי עיוות דין, שכן סיכומי הצדדים הוגשו ביום 21.4.2013, אך בית משפט קמא נתן את הכרעת דינו רק ביום. 24.12.2013, בחלוף כ-8 חודשים. עו"ד גלעד הפנה, בהקשר זה, לסעיף 181א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), הקובע כי יש ליתן את הכרעת הדין בתוך 30 ימים מיום שמיעת הסיכומים, כאשר נשיא או סגן נשיא באותה ערכאה רשאים להאריך את התקופה "מטעמים מיוחדים שיירשמו". לגישתו של עו"ד גלעד, יש להכריז על זיכויו של המערער במקרה דנן, משום שהכרעת הדין מבוססת על ראיות נסיבתיות ועל התרשמותו של בית משפט קמא מהעדר מהימנותו של המערער, ולמימד הזמן יש חשיבות רבה בעניינים כגון דא. 

 לגופו של עניין, טען עו"ד גלעד כי בראיות הנסיבתיות שהוצגו בפני בית משפט קמא קיימים "חורים" רבים, שאינם מאפשרים לקבוע ממצאים לחובתו של המערער. כך, למשל, נטען לגבי סרט מצלמת האבטחה מחנות התכשיטים כי אין מדובר בראיה המקורית, וכי קיים פער של 41 דקות בין שעת התאונה לבין השעה המצויינת בסרטון. אשר לזיהוי מודעת המכירה בסרטון האבטחה, נטען כי לא ניתן לקבוע זאת ברמת וודאות גבוהה שכן המומחה, יהודה נובוסלסקי, "לא נעזר בכל אמצעי לבחינת התמונות, אלא ערך בדיקה ויזואלית בלבד". בהתייחס לאיכון המכשיר הסלולארי של המערער, נטען כי העד מטעם חברת "סלקום" אשר הגיש את תדפיס האיכונים, אינו בעל השכלה באלקטרוניקה ובתקשורת, ואינו מכיר את תחנות הממסר של "סלקום" ברמה הטכנית. אשר למערכת ה-GPS  שהיתה במונית, נטען על-ידי המערער כי מערכת זו סבלה מתקלות וליקויים, ולכן לא ניתן להסתמך עליה. עוד נטען, כי קיימות עשרות מוניות דומות לאלו של המערער, ועל כן לא היה מקום לקבוע כי דווקא מונית זו היתה מעורבת בתאונה. הועלו גם טענות בדבר מחדלי חקירה הנעוצים בכך שלא נבדקו מוניות חשודות נוספות.

22.       ומכאן לקביעות המהימנות שנעשו על-ידי בית משפט קמא. נטען על-ידי המערער, כי לא היה מקום להסתמך על עדויותיהם של ניר הולצר ושל אלון זערור לגבי אופן התרחשותה של התאונה, לגבי מועדה, ובאשר לקיומו של שלט "למכירה" במונית הפוגעת. כמו כן, שגה בית משפט קמא, לטענת המערער, במתן משקל לעדותו של ניר רוזנבלום, אשר כלל לא זכר את מסלול הנסיעה, ולא את השעה המדוייקת בה נסע עם המערער. לגבי שאלת מהימנותו של המערער עצמו, נטען כי קביעתו של בית משפט קמא בדבר העדר המהימנות, מבוססת על אותן ראיות נסיבתיות, אשר יוצרות מארג ראייתי "מחורר ורעוע". בהתייחס לטענת חוסר הזכירה של המערער, נטען כי הדבר נובע משילוב של נסיעות מרובות שהוא מבצע ביום עבודה רגיל, ובשל בעיה נוירולוגית שממנה הוא סובל, כך שאין להתפלא, כי "נתון איזוטרי של יעד נסיעה ישכח ממנו". התנהגותו של המערער לאחר האירוע, שעה שהמשיך בשיגרת יומו עד לשעה: 23:00; לא הסיר את השלט "למכירה"; ולא פעל לתיקונו של הרכב, מעידה אף היא כי הוא לא היה מעורב בתאונה.

23.       טענה נוספת שהיתה בפי המערער נוגעת לשאלת הרשעתו בעבירה של גרימת חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין. לטענת המערער, לא הוכח, במקרה דנן, יסוד המחשבה הפלילית הנדרש בעבירה זו. המערער הוסיף וטען, כי המאשימה לא הביאה ראיות לעניין מצבו הנפשי עובר לתאונה, וגם לא התייחסה לסוגיה זו בסיכומיה. עוד נטען, כי לא ניתן להסתמך על חזקות עובדתיות כדי לבסס עליהן את הלך נפשו של המערער, כל עוד הנסיבות אינן מלמדות על קיומה של מודעות מצד המערער לטיב התנהגותו ולאפשרות גרימתה של החבלה החמורה.

 לאור האמור, התבקשנו להורות על זיכויו של המערער מהעבירות שבהן הורשע, תוך שימת דגש מיוחד על העבירה שעניינה גרימת חבלה חמורה.

24.       אשר לעונש, נטען כי שגה בית משפט קמא בקביעת מתחמי הענישה, מבלי לנמק עמדתו בשאלה זו, ומבלי לבסס אותה על פסיקה רלבנטית. עוד נטען, כי בית משפט קמא לא נתן משקל מספק לעברו התקין של המערער לאורך שנים, ולנסיבותיו האישיות. נטען בנוסף, כי יש להקל בעונשו בשים לב לעינוי הדין שנגרם לו, עקב השיהוי שחל במתן הכרעת הדין.

הדיון בערעור

25.       במהלך הדיון בערעור, חזר עו"ד שי גלעד על עיקרי הטענות שהועלו בהודעת הערעור, ואינני רואה טעם לחזור עליהם שנית. להלן אתייחס למספר טענות שנטענו לראשונה במהלך הדיון או שחודדו על-ידי עו"ד גלעד. בעמ' 3 להכרעת הדין, הביא בית משפט קמא מדבריו של עד הראייה, אלון זערור, בעדותו בבית המשפט, לפיהם הוא נסע מאחורי המונית הפוגעת, כאשר "היתה זו מונית מסוג פיאט סטיישן, פיאט דובלו, שצבעה לבן, בחלקה האחורי חלונות גדולים שעליהם הודבקו שלטי הצעה למכירת הרכב". בהתייחס לדברים אלה שהופיעו בהכרעת הדין, טען עו"ד גלעד כי זערור לא אמר מעולם כי המונית הפוגעת היתה מסוג פיאט דובלו, ולטענתו של הסנגור אמירה זו הוכנסה לפיו על-ידי החוקרים. לצורך בחינת טענה זו, הופנינו אל הודעתו של אלון זערור במשטרה, מיום 28.1.2012 )נ/4), שבה אומר זערור:

"אני נהגתי ברכב מסוג ניסאן. בתוך הכיכר פניתי ימינה לרחוב ז'בוטינסקי בנתיב הימני אך שפניתי הבחנתי במונית מסוג אני כמעט בטוח פיאט סטיישן לבנה. על דלת השמשה האחורית היה מודבק שלט למכירה דף רגיל" (עמ' 1 להודעה, ש' 1-4).

 בהמשך אומר זערור: "אני כמעט בטוח שזו היתה פיאט דובלו" (עמ' 2 להודעה, ש' 11). בעדותו בבית המשפט מסר זערור "מלפניי היה רכב מסוג מונית שאת סוג האוטו אני לא זוכר בבירור אבל היו מאחורה שני חלונות שקופים, שמצידו הימני שלט למכירה.

הרכב היה פרטי מונית" (עמ' 34 לפרוטוקול, ש' 9-10). בהמשך, ולשאלת הסנגור, אמר העד "לא זיהיתי את סוג הרכב, יש שתי חלונות מאחורה ומאחור מדבקה. זה מונית פרטית" (עמ' 34 לפרוטוקול, ש' 20). במהלך העדות, זיהה זערור את המונית הפוגעת בתצלומים (ת/38 ו-ת/39), שהופקו מתוך מצלמת האבטחה של חנות התכשיטים. לאחר שהוצגו הראיות הנ"ל, אישר עו"ד גלעד כי אין תימוכין לטענתו, לפיה הוכנסו המילים "פיאט דובלו" לפיו של זערור, על-ידי החוקרים, עם זאת, נטען כי, בניגוד לקביעת בית משפט קמא, זערור לא אמר כי הוא זיהה בוודאות את המונית הפוגעת, כרכב מסוג פיאט דובלו, אלא שלכל היותר הוא מסר בהודעתו "אני כמעט בטוח".

26.       עו"ד גלעד חזר על הטענה, כי לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של חבלה חמורה, לפי סעיף 333, ולא היה מקום לבסס יסוד נפשי זה על חזקות עובדתיות. עוד נטען, לראשונה במסגרת הערעור, כי גם בהנחה שהמערער היה מעורב בתאונה, התביעה לא הוכיחה כי התאונה נגרמה בשל רשלנותו של המערער, וכן לא הוכיחה את היסוד הנפשי שבעבירת ההפקרה אחרי פגיעה. לשאלתנו, כיצד היה על המאשימה להוכיח יסוד נפשי זה, בשעה שהמערער מתכחש, מכל וכל, לעצם מעורבותו בתאונה, השיב עו"ד גלעד כי ניתן היה להביא ראיה, לפיה הנהג הפוגע עצר את רכבו לאחר התאונה, הפנה את ראשו לאחור, ולאחר שעמד על תוצאות התאונה, נמלט מהמקום. כמו כן, אפשר היה להראות כי הנהג הפוגע ניסה לטשטש את תוצאות התאונה, למשל בדרך של תיקון מהיר של הרכב הפוגע, או בניסיון להיפטר ממנו.

27.       בהתייחס לשאלת העונש, קבל עו"ד גלעד על מתחמי הענישה שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, ועל קביעת העונש בתוך אותם מתחמים. אשר למדיניות הענישה בעבירה שעניינה הפקרה אחרי פגיעה, הפנה עו"ד גלעד לע"פ 41/3304 פראן נ' מדינת ישראל (21.10.2014)) להלן: עניין פראן(, שם התקבל ערעור שהוגש על חומרת העונש לאחר שהמערער הורשע בעבירה דומה, כאשר עונש המאסר הופחת מ-18 חודשי מאסר ל-14 חודשי מאסר לנשיאה בפועל. עוד נטען, מבלי לגבות טיעון זה בתיעוד רפואי, כי מצבה של נפגעת העבירה הוטב, ולדבריו של עו"ד גלעד "העדה החלימה ואף הגיעה להעיד בבית המשפט כשעדותה נשמעה קוהרנטית". בנוסף, טען הסנגור כי לא ניתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות של המערער, לגילו, ולעברו הנקי.

תגובת המשיבה

28.       המשיבה, אשר יוצגה בערעור על-ידי עו"ד עידית פרג'ון, מבקשת לדחות את הערעור על שני חלקיו. לטענת המשיבה, הצטברות הראיות המלמדות על מעורבותו של המערער בתאונה, אינן מקימות כל ספק סביר בדבר הרשעתו של המערער. עדותם של עדי הראייה משתלבת היטב עם סרטון מצלמות האבטחה, ועם נתוני האיכון של המונית, בין באמצעות האכ ן (GPS) ובין באמצעות מחקרי התקשורת לגבי שיחותיו של המערער, במועד הרלבנטי. עוד נטען, כי מסלול הנסיעה, הנלמד מתוך פלט השיחות, "מסתדר באופן יפה עם הראיה של האכן. הם מלמדים על אותו מסלול". לכל אלה יש להוסיף את עדות שכנו של המערער, אשר מסר כי הוא נסע עמו מבני ברק לתל אביב, בין השעות: 19:00-19:23, והנסיעה הסתיימה בקרבת מקום למקום התאונה, כ-7 דקות לפני התרחשותה. נטען בנוסף, כי "הסיכוי שרכבו של נהג מונית אחר עם שלט למכירה עבר בדיוק באותו מקום נמוכה מאוד". לזאת יש לצרף את קביעתו של בית משפט קמא לעניין חוסר מהימנותו של המערער, אשר מסר הודעות בלתי עקביות במשטרה, והתפתל על דוכן העדים, כפי שהתרשם בית משפט קמא. לאור הצטברות הראיות הנסיבתיות בעניינו של המערער, מבקשת המשיבה, כאמור, לדחות את הערעור על ההרשעה. אשר לעונש, נטען על-ידי עו"ד פרג'ון, כי העונש "חורג לקולא", ונשקלה אף האפשרות להגיש ערעור על קולת העונש. 

 הוגש לעיוננו גיליון הרשעותיו של המערער בעבירות תעבורה, ממנו עולה כי מדובר ב-19 הרשעות בעבירות שונות, בין השנים 1978-2006. כמו כן, הוגש גיליון הרשעותיו הפלילי של המערער, לפיו הורשע המערער, ביום. 10.9.2002, בבית משפט השלום בתל אביב, בביצוע עבירה של תקיפת בת זוג ונדון למאסר על תנאי ולהתחייבות להימנע מעבירה. נטען בנוסף, כי המערער אינו זכאי להקלה הניתנת למי שמקבל אחריות ומביע חרטה וצער על מעשיו. בהתייחס למדיניות הענישה בעבירות של הפקרה אחרי פגיעה, הפנתה המשיבה לע"פ 13/8219 סרחאן נ' מדינת ישראל 15.9.2014) ) (להלן: עניין סרחאן), שם אושר עונש של 4.5 שנות מאסר, במקרה של פגיעה קשה ביותר בהולכת רגל, והפקרתה בזירת העבירה.

דיון והכרעה

29.       ייאמר כבר עתה, כי אין כל ממש בערעור על הרשעתו של המערער ודינו להידחות. אכן, ההרשעה מבוססת בעיקרה על ראיות נסיבתיות, אך לא לעיתים קרובות ניתן להצביע על צבר כה רב, באיכות ובכמות, של ראיות נסיבתיות, המובילות למסקנה אחת ויחידה לפיה המערער היה מעורב בתאונת הדרכים, מושא הערעור.

 בע"פ 12/3731 סוילם נ' מדינת ישראל (11.11.2014) חזרתי על העקרונות הידועים, בהתייחס לטיבה ולמשקלה של הראיה הנסיבתית:

"כידוע, ראיה נסיבתית נועדה להוכיח קיומה של נסיבה, אשר ממנה ניתן להסיק באופן הגיוני על דבר קיומה של עובדה הטעונה הוכחה. כוחן של ראיות נסיבתיות כמוהו ככוחן של ראיות ישירות, ובית המשפט יכול לבסס הרשעה על יסודן. נקבע, כי על בית המשפט לבחון את מכלול הראיות הנסיבתיות במבחני השכל הישר וניסיון החיים, ולאחר ששמע את הסבריו של הנאשם, על בית המשפט להכריע בשאלה, האם המסקנה המפלילה הינה המסקנה ההגיונית היחידה העולה מחומר הראיות".

 

            עוד ציינתי, כי:

"המסקנה המרשיעה יכולה אף להתקבל מצירופן של מספר ראיות נסיבתיות, כאשר משקלן הכולל מכריע את הכף לעבר הרשעת הנאשם, וזאת אף אם אין בכל אחת מהן, כשלעצמה, כדי להוביל להרשעה. טרם הרשעת הנאשם, על בית המשפט ליתן את דעתו להסבר החלופי אשר סיפק הנאשם, או כל הסבר סביר אחר המתיישב עם חפותו של הנאשם, אשר יש לו בסיס בחומר הראיות, ולבחון אם יש בכך כדי לשלול את המסקנה המפלילה העולה מן הראיות" (שם, בפיסקה 66, וראו גם, ע"פ 12/8823 שבתאי נ' מדינת ישראל (1.7.2014); ע"פ 10/3834 והבה נ' מדינת ישראל (6.3.2013); ע"פ 10/5038 יאסין נ' מדינת ישראל (28.11.2012); ע"פ 12/60 עמר נ' מדינת ישראל (7.11.2012); ע"פ 12/5460 רחמים נ' מדינת ישראל (1.5.2013)).

30. בענייננו, קיימות ראיות נסיבתיות למכביר, שלא ניתן להם הסבר מניח את הדעת, המובילות למסקנה חד משמעית כי המערער היה בתל אביב, בקרבת מקום לזירת התאונה, בזמן הרלבנטי להתרחשותה. להלן נמנה את הראיות העיקריות, לעניין זה:

א.         הטלפון הנייד, שהיה בשימושו הבלעדי של המערער, אוכן באמצעות חברת "סלקום", בשעה: 19:20, עת נקלטה שיחה באתר שברחוב דיזנגוף פינת שד' נורדאו בתל אביב. בשעה 19:27, נקלטה שיחה באתר המצוי בצומת הרחובות סוקולוב-ז'בוטינסקי בתל אביב, כאשר אין חולק כי התאונה התרחשה מספר דקות לאחר מכן, ברח' ז'בוטינסקי מזרחית לכיכר המדינה. דו"ח האיכון )ת/31) הוגש ללא התנגדות, ואין להישמע, בשלב הערעור, לטענה כי נציג חב' "סלקום", שהגיש את הדו"ח, אינו מומחה בתחום זה.

ב.         מהנתונים שנשמרו באכן (GPS) המצוי ברכב, עולה כי ביום התאונה (28.1.2012), בשעה: 19:29, היתה המונית באזור ככר המדינה בתל אביב (ת/32), כאשר הצומת שבו התרחשה התאונה מצוי על גבול ככר המדינה. המערער העלה טענות סתמיות, שאינן מגובות בתשתית ראייתית, לפיהן חלו תקלות וקלקולים באכן. זאת, מבלי להראות באופן קונקרטי כי במועד הרלבנטי היה האכן בלתי תקין, או שהוא ביקש את תיקונו, באמצעות תחנת המוניות אליה הוא משתייך.

ג.          עדותו של ניר רוזנבלום, שהוריו גרים בשכנות למערער, מהווה ראיה בעלת משקל רב ביותר, לעניין הימצאותם של המערער ומוניתו בסמיכות מקום לאזור התאונה, כ-7 דקות לפני התרחשותה. רוזנבלום העיד כי התקשר אל המערער בשעה: 18:58 )כעולה מפלט השיחות שלו(, ונסע עימו לתל אביב. לבקשתו, הופקה קבלה ממנה עולה כי היציאה לדרך היתה בשעה: 18:59 והנסיעה הסתיימה בשד' מוצקין בתל אביב בשעה: 19:23. בית משפט קמא קיבל עדות זו במלואה ונתן לה את מלוא המשקל הראייתי, תוך דחיית טענת המערער בדבר סתירה שנפלה, כביכול, בדברי רוזנבלום לגבי עלות הנסיעה. לאמיתו של דבר, אין כל סתירה בדבריו של רוזנבלום, שכן הוא אמר כי אינו זוכר אם שילם 57 ₪ (כפי שטוען המערער) או 67 ₪, תמורת הנסיעה המדוברת.

ד.         סרטוני מצלמות האבטחה, ובעיקר מצלמת האבטחה המוצבת בחנות התכשיטים, מתעדים את התאונה, אשר נגרמה על-ידי מונית הדומה עד מאוד במבנה הכללי ובצבעה, למוניתו של המערער. יצוין, כי אין כל ממש בטענת המערער, כי אין להסתמך על סרטון מצלמת האבטחה של חנות התכשיטים, בשל פער של 41 דקות בין הזמן המופיע בסרטון לבין מועד התרחשות התאונה. הוכח, באורח חד משמעי, כי שעון המצלמה אינו מדייק ובבדיקה שנערכה בזמן אמת, נמצא אכן, כי קיים פער זמנים של כ-41 דקות, כפי המצב שהיה בזמן התאונה. סרטון האבטחה מנציח את אירוע התאונה וניתן להבחין בו ברכבו של אלון זערור ובהולך הרגל ניר הולצר וחברו תום. יצוין, כי אין לייחס משמעות רבה לשאלה, האם זערור זיהה בוודאות את רכבו של המערער כפיאט דובלו, או שאמר כי הוא "כמעט משוכנע" שזה סוג הרכב. 

 מעבר לדמיון הרב בין המונית המעורבת בתאונה לבין מוניתו של המערער, ניתן להבחין במונית המצולמת בשלט המתאים במבנהו, צבעו וגודלו, לשלטי המכירה המופיעים במונית המערער. ממצא זה מוסיף נדבך נוסף וחשוב, ליתר הראיות הנסיבתיות.

ה.         נתגלו במונית המערער נזקים שונים, כאשר הנזק החשוב לענייננו הינו השבר בפנס הימני קדמי של הרכב. ניסיונו של המערער לטעון כי שבר זה נגרם לפני למעלה משנה, נכשל, משהוכח כי הרכב עבר בדיקת רישוי (טסט) מספר חודשים לפני התאונה, ומעדות הבוחן עולה כי לא היה מתקבל אישור תקינות לרכב זה, לוּ נתגלה השבר בפנס באותה בדיקה.

 לכל אלה, יש להוסיף את העובדה כי בהודעותיו הראשונות של המערער במשטרה הוא הכחיש כי נסע לתל אביב במועד הרלבנטי, אך בשתי ההודעות האחרונות הוא שינה את טעמו וטען לחוסר זכירה. בית משפט קמא ציין, כי מדובר

בשינוי גירסה על-ידי המערער, כאשר טענת השכחה שהעלה הינה טענה סלקטיבית,

אשר "חלה רק לעניין אותה נסיעה לתל אביב שהתרחשה בזמן הרלוונטי לתאונה". זאת, בעוד שהוא זכר את יתר הפרטים, כדוגמת "תוכנן של שיחות טלפון שביצע במוצאי שבת". יצוין, כי המסמכים הרפואיים שהציג המערער אינם מלמדים על הפרעת זיכרון שנגרמה כתוצאה מחבלה, ולפיכך הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי "טענת השכחה איננה אלא הבל ורעות רוח". מכל מקום, טענת המערער כי אינו זוכר את הנסיעה לתל אביב, אינה מספקת כל הסבר (שלא לדבר על הסבר המניח את הדעת), לשלל הראיות הנסיבתיות הפועלות לחובתו.

31.       נראה בעליל, כי טענותיו של המערער בהתייחס לראיות הנסיבתיות שפורטו לעיל, הינן טענות סרק חסרות כל משקל ותשתית ראייתית מינימלית. ואוסיף עוד, כי הטענות שנשמעו במסגרת הערעור אינן יותר מאשר מחזור של אותן טענות אשר נדחו, בצדק, על-ידי בית משפט קמא. זכותו של כל נאשם להתגונן מפני האשמה המיוחסת לו, ולעשות כל שביכולתו להוכיח את חפותו. אין צריך לומר, כי במקרה של הרשעה עומדת לו הזכות לערער על הכרעת דינה של הערכאה הדיונית. ואולם, ספק רב בעיניי אם זכות הערעור כוללת בחובה את הזכות או את הרשות להעלות כל טענה אפשרית, לרבות טענות סרק, שאין להן ולו קצה קצהו של בסיס ראייתי, והן אינן מתיישבות עם ההיגיון והשכל הישר, שאף להם יש מקום נכבד במקומותינו. דומה בעיניי, כי גם לוּ נקלט במצלמת האבטחה מספר הרישוי של המונית שברשות המערער, גם אז היה מתכחש המערער להימצאותו במקום וטוען לפיברוק של סרט האבטחה, כפי שכך טען בבית משפט קמא. לצערי הרב, גם כיום מסרב המערער לקבל אחריות על מעשיו ומנסה להיאחז בכל חבל דק, תוך העלאת טענות מן הגורן ומן היקב, בניסיון להציל את עצמו מתוצאות מעשיו. 

 סיכומם של דברים, מעורבותו של המערער בתאונה שבה נפגעה חיה, הוכחה מעל לספק סביר, באמצעות מכלול הראיות הנסיבתיות שפורטו לעיל.

32.       מכאן נעבור לדון בטענות נוספות שהעלה המערער בנוגע להרשעתו. המערער טוען כי יש לבטל את הרשעתו משום השיהוי שחל בין מועד הסיכומים לבין המועד בו ניתנה הכרעת הדין. עו"ד גלעד טען, בהקשר זה, כי שיהוי של כ-8 חודשים אינו מאפשר לבית המשפט לקבוע ממצאי מהימנות ועובדה, ובכך נגרם עיוות דין למערער. טענה מעין זו נדונה על חברי, השופט י' דנציגר, בע"פ 08/8994 פלוני נ' מדינת ישראל (1.9.2009) (להלן: עניין פלוני), שם ניתנה הכרעת הדין בחלוף 25 חודשים לאחר הגשת הסיכומים על ידי בעלי הדין. אכן, סעיף 181א לחסד"פ קובע כי המועד למתן הכרעת דין יהיה בתוך 30 ימים מיום שמיעת הסיכומים, אלא אם ניתן אישור להארכה על ידי נשיא או סגן נשיא באותה ערכאה "מטעמים מיוחדים שיירשמו". 

            ואולם, הבהיר השופט דנציגר, כי:

"אין באי קיום הוראה על ידי בית המשפט, כשלעצמה,... כדי להביא לזיכויו של נאשם אשר הורשע בדין, פרט למקרים חריגים ביותר ונדירים... זיכויו של נאשם בשל שיהוי, ושיהוי ניכר בכלל זה, במתן הכרעת דין יהיה אפשרי רק מקום שעינוי הדין שנגרם לו עולה כדי עיוות דין, אשר בכוחו לקפח את הנאשם או להשפיע על חריצת דינו... עיוות דין כאמור עשוי להיווצר מקום בו ההרשעה מבוססת כולה על מהימנות עדים ויש מקום להניח שנוכח הזמן הרב אשר חלף מעת שנשמעו העדים ועד למתן הכרעת הדין, כבר לא יכול היה השופט שהרשיע את הנאשם לזכור את התרשמותו מהם בעת מתן הכרעת הדין, או שהוא התעלם מהדברים שמסרו. ואולם יהיו אלו, כאמור לעיל, מקרים חריגים ונדירים ביותר" (שם, בפיסקה 24).

33.       הגם שיש להצטער על שיהוי של כ-8 חודשים, שחל בין מועד הסיכומים לבין מועד הינתנה של הכרעת הדין, נראה כי לא נגרם כל עיוות דין למערער. ראשית, מדובר בתקופה קצרה בהרבה שזו שדובר עליה בעניין פלוני, וגם שם לא התקבלה הדרישה לזיכויו של הנאשם בגין השיהוי. שנית, הכרעת הדין בענייננו מתבססת, בעיקרה, על ראיות נסיבתיות אובייקטיביות, כאשר שאלת מהימנותו של המערער אינה מהווה גורם משמעותי במכלול הראיות. לפיכך, מקרה זה אינו נכנס לחריג שבחריגים, שבו ניתן יהיה לדבר על עיוות דין שנגרם למערער. אשר על כן, דינה של טענה זו להידחות.

34.       ומכאן לטענות המערער, לפיהן לא הוכחו יסודות העבירות שיוחסו למערער. נפתח בעבירה שעניינה נהיגה בקלות ראש שגרמה לחבלה של ממש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה. אחת החלופות המופיעות בסעיף 62 לפקודת התעבורה היא החלופה המוגדרת בס"ק (2) שזה לשונה:

"נוהג רכב בדרך בקלות ראש, או ברשלנות, או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור, אף אם היא פחותה מן המהירות המכסימלית שנקבעה".

 טוען המערער, כי המשיבה לא הוכיחה כי הוא התרשל בדרך נהיגתו, ועל כן אין להרשיעו בעבירה של נהיגה בקלות ראש או ברשלנות. גם בטענה זו אין כל ממש. יש לזכור, בראש ובראשונה, כי המערער מתכחש לעצם מעורבותו בתאונה ולפיכך הוא לא העיד ולא המציא פרטים כלשהם לגבי דרך נהיגתו. לפיכך, יש להכריע בשאלה האם מדובר בנהיגה חסרת זהירות ורשלנית, על פי כלל הנסיבות והראיות האובייקטיביות הקיימות בזירת התאונה. בענייננו, הוכח כי המערער פגע בהולכת רגל במעבר חצייה, כאשר דבר לא מנע ממנו, מבחינת שדה הראייה ותנאי התאורה במקום, להבחין בהולכת הרגל מבעוד מועד ולמנוע את התאונה. הפסיקה הכירה בקיומה של "תאונה מדברת", שהיא ביטוי לחזקה עובדתית לפיה נהג זהיר אינו פוגע בהולך רגל במעבר חצייה או סוטה באופן חד לנתיב הנגדי )ראו, למשל, רע"פ 93/1713 בוקובזה נ' מדינת ישראל (7.6.1993); רע"פ 03/489 דרעי נ' מדינת ישראל 7.3.2003))).

 עצם התרחשותה של תאונה בנסיבות אלה מעבירה את הנטל הטקטי להבאת ראיות המפריכות את החזקה, אל כתפי הנאשם, הגם שהנטל להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר רובץ לעולם על התביעה. כאמור, המערער לא העיד על נסיבות התאונה ולפיכך החזקה העובדתית הפכה לחלוטה וממנה ניתן להסיק בבירור על התרשלותו הרבה של המערער, בעצם הפגיעה בעוברת אורח אשר חצתה לתומה את הכביש בעבר חצייה.

35.       ומכאן לעבירה שעניינה גרימת חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין.

סעיף 333 לחוק העונשין קובע לאמור:

"החובל בחברו חבלה חמורה שלא כדין, דינו – מאסר שבע שנים".

 אין חולק כי עסקינן בעבירה שהיסוד הנפשי שבה הינו של "מחשבה פלילית", היינו "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה..." (סעיף 20(א) לחוק העונשין). לפי שמדובר בעבירה תוצאתית, הלך המחשבה של המבצע עשוי לבוא לידי ביטוי בכוונה לגרום לאותן תוצאות, או בהלך נפש של פזיזות, המתחלקת לשתי קטיגוריות:

"(א) אדישות – בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות;

  (ב) קלות דעת – בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען" (סעיף 2 (א)(2)( לחוק העונשין).

יסוד המחשבה הפלילית בעבירה של גרימת חבלה חמורה זהה ליסוד זה בעבירת ההריגה, שם "נדרשת מודעות לאפשרות שהמעשה יגרום למות הקרבן, לאפשרות היגרמה של התוצאה הקטלנית – ועליה אדישות או קלות דעת לאפשרות התקיימותה של תוצאה זו" (ע"פ 05/8250 מדינת ישראל נ' שלום (3.10.2006 )( להלן: עניין שלום); וראו גם, ע"פ 05/8103 עותמאן נ' מדינת ישראל (19.12.2005 )ע"פ 00/4351 מדינת ישראל נ' אבו אלהווא, פ"ד נה(3) 327 ( (2001.

 כאשר עסקינן בעבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, נדרשת מודעות לאפשרות שהמעשה יגרום לחבלה חמורה לקורבן, תוך גילוי אדישות או קלות דעת לגבי האפשרות כי תיגרם תוצאה זו (ראו, בהקשר זה, ע"פ 125554/ מדינת ישראל נ' רבינוביץ ((4.2.2013 ע"פ 11/3068 פלוני נ' מדינת ישראל (6.3.2012) ע"פ 11/8232 מדינת ישראל נ' פלוני 23.4.2012)) כפי שנקבע בעניין שלום "הוכחת היסוד הנפשי נעשית ככלל על דרך של הסתמכות על חזקות שבעובדה, הנדרשות למעשה כראיות נסיבתיות".

ועוד נאמר, כי "כאשר מדובר בתאונת דרכים קטלנית, עצמת הרשלנות – נהיגה שיש בה סטייה גסה מנורמת ההתנהגות הסבירה – עשויה להקים חזקה בדבר מודעות הנאשם לטיב

נהיגתו ולאפשרות שתגרם התוצאה הקטלנית". דברים אלה יפים גם כאשר מדובר בתאונת דרכים קשה, שבה רמת הרשלנות הינה גבוהה ביותר. 

 הלכה זו ישימה גם בענייננו, כאשר המערער, נכנס למעבר חצייה המוכר לו ופגע בהולכת רגל שניתן היה להבחין בה בנקל, מבלי שנקט באמצעי הזהירות המוגברים הנדרשים לכניסה למעבר חצייה, בעיבורה של עיר סואנת כמו תל אביב. התנהגותו זו של המערער יוצרת חזקה עובדתית לפיה הוא היה מודע לאפשרות של גרימת החבלה החמורה, וגילה אדישות (לפחות ברמה של קלות דעת) לגבי האפשרות של גרימת תוצאה זו. מאחר שהמערער לא העיד לגבי נסיבות התרחשותה של התאונה, הפכה חזקה זו לחזקה חלוטה, ולפיכך בדין הורשע המערער בעבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין.

36. העבירה הנוספת בה הורשע המערער היא הפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64 א(ג) לפקודת התעבורה, שזה לשונו:

"(ג) נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נגרמה לאדם חבלה חמורה או שבה נהרג אדם, ולא עצר או לא הזעיק עזרה כאמור בסעיף קטן (ב), דינו – מאסר 14 שנים".

 בהתאם לקביעותיו של בית משפט קמא, התקיימו היסודות העובדתיים של העבירה, שכן המערער "היה מעורב בתאונה שבה נגרמה לאדם חבלה חמורה והוא נמלט

ממקום התאונה בלי לעצור ובלי להזעיק עזרה" (עמ' 20 להכרעת הדין). בהיות העבירה של הפקרה אחרי פגיעה )בחלופות של סעיפים 64א(ב) ו-64א(ג)), עבירה שהיסוד הנפשי שבה הינו של "מחשבה פלילית", הרי שנדרשת מודעותו של הנהג הפוגע לתאונה ולאפשרות הפגיעה או לגרימת החבלה החמורה (ראו, בהקשר זה, ע"פ 14/3754 גורמזנו נ' מדינת ישראל) (11.11.2014 (להלן: עניין גורמזנו). מאחר שהמערער לא העיד לגבי נסיבות התרחשות התאונה והימלטותו מהמקום, ציין בצדק בית משפט קמא, כי "לא ניתן היה להציל מפיו דבר בעניין מודעותו" לתאונה. לפיכך, יש להכריע בשאלת המודעות על פי הנסיבות. כפי שציין בית משפט קמא, התאונה התרחשה נוכח פניו של המערער, כאשר חזית רכבו פגעה בהולכת רגל, אשר הוטחה אל מכסה המנוע ולאחר מכן אל הכביש. בית משפט קמא הוסיף בצדק, כי "לא יתכן שעיני ]המערער[ טחו מראות את התאונה, מה גם שהראות היתה טובה ושדה הראייה בלתי

מופרע". על מנת לסתור את המסקנה הברורה והחד משמעית הנובעת מן הנסיבות, היה על המערער להתייצב על דוכן העדים ולהסביר כיצד יתכן שהוא לא היה מודע לקרות התאונה. כמו כן, היה עליו לשכנע את בית המשפט כי בריחתו מהמקום אינה קשורה לידיעתו כי הוא פגע בהולך רגל שחצה מעבר חצייה, וגרם לו לחבלה חמורה. משלא עשה כן המערער, בדין הורשע בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה.

37.       לסיכום, אציע לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין ולהותיר את הרשעתו של המערער, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, על כנה.

הערעור על גזר הדין

38.       נפתח את דיוננו באזכור ההלכה המושרשת לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה קיצונית ממדיניות הענישה במקרים דומים, או כאשר מדובר בטעות מהותית שנפלה בגזר הדין ( ע"פ08 3091/ טרייגר נ' מדינת ישראל)(29.1.2009); ע"פ 10/6095 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל 18.7.2012 ע"פ 12/9074 מדינת ישראל נ' אבו אחמד 13.6.2013; ע"פ 12/4568 מדינת ישראל נ' סראחין( 11.6.2013).

 לאחר שבחנתי את כלל הנסיבות ואת טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערבותנו בעונש שנגזר על המערער, מאחר שהוא אינו סוטה ממדיניות הענישה בעבירות כגון דא, ונראה כי הוא אף נוטה לקולה. להלן הטעמים העומדים בבסיס עמדתי זו.

39.       המערער הורשע, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירות של נהיגה בקלות ראש שגרמה לחבלה של ממש, בגרימת חבלה חמורה, ובהפקרה אחרי פגיעה. המערער, אשר נהג במונית בעיר תל אביב, פגע בצורה קשה בהולכת רגל שחצתה את מעבר החצייה, וזאת כאשר הראות היתה טובה, ולא היתה כל הפרעה לשדה הראייה. עצם הפגיעה בהולך רגל במעבר חצייה, מקום שאמור להיות מקום מוגן יחסית להולכי הרגל, מבטאת, בנסיבות דנן, התרשלות רבתי ואף אדישות לגבי תוצאות התאונה. המערער הוסיף חטא על פשע, בכך שלא עצר במקום התאונה ולא הושיט או הזעיק עזרה לנפגעת העבירה, אלא נמלט מהמקום והמשיך בשיגרת עבודתו, כאילו לא קרה דבר. 

 מבלי להקל ראש בעבירות של הנהיגה בקלות ראש ובגרימת החבלה החמורה, אין ספק כי העבירה הקשה, אשר ראויה לגינוי ולהוקעה, היא עבירת ההפקרה אחרי פגיעה. במוקד עבירה זו עומד כשל מוסרי, שבמסגרתו מותיר הנהג הפוגע את הנפגע לאנחות במקום התאונה, מבלי לבדוק את מצבו ולהזעיק את גורמי הסיוע הרפואי. בעקבות תיקון 101 לפקודת התעבורה, הוחמרה הענישה בעבירות ההפקרה, תוך קביעת קטיגוריות שונות, שהחמורה שבהן (הנושאת עונש של 14 שנות מאסר), היא זו המופיעה בסעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה. לאחר התיקון נקבעו בפסיקתו של בית משפט זה מספר מתחמי ענישה, המתייחסים לעבירת ההפקרה לפי סעיף 64(א)(ג). כך, בעניין פראן נקבע ברוב דעות מתחם ענישה בטווח שבין 10 לבין 30 חודשי מאסר.

בעניין גורמנזו הועמד מתחם הענישה "על טווח שבין 21 חודשי מאסר בפועל ל-40 חודשי

מאסר בפועל", לנוכח פציעתו הקשה של נפגע העבירה. בעניין סרחאן, שם נגרמה פגיעה קשה ביותר לנפגע העבירה שהפך ל"צמח", לא היתה התייחסות למתחם הענישה, אך אושר עונש של 4.5 שנות מאסר לנהג הרכב הפוגע. כזכור, קבע בית משפט קמא לעבירת ההפקרה מתחם ענישה הנע בין 18 ל-42 חודשי מאסר, וסבורני כי, בנסיבות העניין, מדובר במתחם סביר וראוי. כן הדבר לגבי המתחם שנקבע לגבי העבירות הנוספות. דברים דומים ניתן לומר לגבי מתחם הענישה בהקשר לרכיב הפסילה שבגזר הדין.

40.       בקובעו את עונשו של המערער בתוך המתחם, התחשב בית משפט קמא בכל השיקולים לקולה, ובכלל זה: בגילו של המערער; בנסיבותיו האישיות; בעברו הנקי (הגם שהתברר כי לחובתו הרשעה קודמת בתקיפת בת זוג); בעברו התעבורתי שאינו מכביד; ובהשלכות העונש על משפחתו. עם זאת, ברי כי לא היה מקום לזקוף לזכותו של המערער קבלת אחריות על מעשיו והבעת צער וחרטה על הפגיעה הקשה שגרם לנפגעת התאונה.

 סבורני, כי בית משפט קמא איזן כראוי בין כלל השיקולים הצריכים לעניין והעונש שגזר על המערער, הן ברכיב המאסר בפועל והן ברכיב הפסילה, אינו חמור יתר על המידה, וכאמור הוא אף נוטה, לטעמי, לקולה. "

 לאור האמור, אציע לחבריי לדחות גם את הערעור על גזר הדין, ובכך ידחה הערעור על שני חלקיו.

            ש ו פ ט

השופט י' דנציגר:

            אני מסכים.

            ש ו פ ט

השופטת ד' ברק-ארז:

            אני מסכימה.

            ש ו פ ט ת

            הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם.

  המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 25.12.2014 עד השעה 10:00 בימ"ר ניצן, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון ועותק מפסק דין זה. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 9787377-08 או  9787336-08.

            ניתן היום, ח' בכסלו התשע"ה (30.11.2014)

                                                               

 

תכנים נוספים בדיני תעבורה

פסקי דין נצפים ביותר - תעבורה

הצטרפות לצוות המשפטי

הערה חשובה

המידע באתר מועדכן נכון לתאריך שבו הועלה התוכן המשפטי ואינו מהווה בשום מקרה תחליף לייעוץ משפטי מקצועי ועדכני של עורך דין. כל הסתמכות משפטית על המידע באתר הינה באחריות הגולש והאתר לא יישא באחריות כלשהי בגין כל טענה או נזק משפטי שייגרם בשל הסתמכות זו.

כל שימוש באתר מהווה אישור והסכמה לתנאי האתר.

המידע המשפטי באתר מתעדכן תדיר ולכן מומלץ להיכנס מידי יום ולגלוש בתכנים המשפטיים החדשים והמרתקים באתר.

כניסת ורישום עורכי דין ומשפטנים לאתר